אקו צ'אלנג' - ניו זילנד

  מאמר  |  וידאו  |  גלריה 


 

השעה אחת לפנות בוקר ואנחנו מטפסים בטור על קו הרכס החד כסכין באלפים הדרומיים של ניו זילנד. אנחנו ארבעה – שלושה גברים ואשה – המשלחת הישראלית לתחרות ה'אקו צ'אלנג'. תהום פעורה משני צדדינו, סערה שמקורה באנטרקטיקה מטיחה בנו גשם מעורב בקרח ומקפיאה את צידו הימני של הפרצוף. המבט נעוץ בעיגול האור שמטיל פנס הראש לרגלינו. למעלה משמונה-עשרה שעות נקפו מאז שהתעוררנו. דממה, לא מדברים, כל אחד מרוכז בעצמו, במאמץ, בקושי ובסכנה. החושך, העייפות והטיפוס החדגוני הנמשך שעות מביאים אותי למצב מדיטטיבי. קליפות הנפש נושרות וכל ההווייה נעה כמטוטלת בין השקט הפנימי ובין הטבע הסוער . תסכולים, חרדות, כעסים וסתם טרדות היומיום – כולם נגרסים עד דק תחת המכבש של הקושי הפיזי המתמשך. הלאות המתפשטת בגוף פורקת ממני כל מטען נפשי שאינו נחוץ כאן ועכשיו. שמיכת עננים פרושה עמוק מתחתינו, הפסגות הלבנות נראות קרובות מעלינו, הגשם והרוח לא מפסיקים להצליף.

המדרון נהיה חלקלק ותלול עוד יותר, והסכנה גדולה מדי. אנחנו מחליטים על הקמת האוהל למנוחת לילה קצרה, ומחלקים בינינו את המשימות: אחד יכין את האוכל, אחד יטה את האוהל, ומי שאפסו כוחותיו – ינוח. כעבור שעה קלה אנחנו מוגנים מהגשם, אבל הרוח מצליפה ביריעות האוהל ומאיימת לקרוע אותו מהקרקע. אנחנו שוב יוצאים לחושך ועורמים אבנים על גבי היתדות. ושוב בתוך האוהל, בגדינו הרטובים לצדנו ואנחנו בתוך שקי השינה, מתבוננים כמהופנטים בלהבה הכחולה של הגזייה המחממת את האוכל. רק כעבור עוד מספר דקות כשהרעב יחלוף, העייפות תתפוגג והגוף יפשיר, נדבר. על הצבא, על הילדוּת, על החברים ועל החברות, ונצחק. בעיקר על עצמנו, על הגוף הנאנק תחת העומס, צחוק שהוא תרופת פלא לרחמים עצמיים ולייאוש.

עם אור ראשון, אחרי שינה בת שלוש שעות בסך הכל, אנחנו מתעוררים. בחוץ קור עז. החמימות הנעימה של שקי השינה והמחשבה על הטיפוס המצפה לנו מצמיתים כל רצון לצאת החוצה. אבל הצלצול המעצבן מסרב להשתתק ושוב מתעלמים מהרפלקסים ומצייתים לשעון, ועושים כל מה שנראה מופרך ונטול היגיון: קום, לךְ לךָ משק השינה הנעים, לבש את בגדיך הקפואים, את הגרביים הרטובים ואת הנעליים שפתיתי קרח התגבשו עליהן, וצא אל הארץ הקפואה, התלולה, שבחוץ. אסור להסס. כל היסוס מאריך את ייסורי היום החדש. בהחלטיות ובזריזות אני מתלבש ופותח את הריצ'רץ' של פתח האוהל. דממת אלוהים בחוץ. קתדרלת הרים לבני פסגה מקיפים אותנו ושמיכת העננים, כמו צמר מיליוני הכבשים שבעמקים, עדיין פרושה מתחתינו. הקלאוסטרופוביה האפלולית של האוהל מתחלפת ביום חדש ובנופים שניו זילנד מפורסמת בהם, שהעין אינה שבעה מהם. היופי הכחול-ירוק-לבן המסנוור כל-כך כובש, שהוא מצליח להבקיע את העייפות ואת כאבי הגוף ולחדור עמוק לתוכנו.

על אף החול האוזל בשעון נתפנה, לבד, בשקט ובענווה, לקבל – לא לקחת – את מה שהטבע מושיט לנו ברגעים הנדירים שבהם אנו זוכים להיות קרובים אליו. את תחושת הפיוס של הרגע הזה נשמור ונטפח בתוכנו כאוצר ונחזור אליה כשנרצה מזור ומרפא לנפשנו החבולה מהוויית הגסות, האלימות חסרת התוחלת, השחיתות והציניות שמצפות לנו במקום הרחוק הקרוי 'בית'. רבים, בתגובה אוטומטית, מקטלגים את האקו-צ'אלנג' כ'טירוף' ואותנו, המשתתפים, כ'לא-נורמליים'. אם נקבל את ההגדרה הזאת, איזה שם-תואר יישאר לנו לתאר בו את המציאות היומיומית, את ה'נורמה' הישראלית?

"הרוח האנושית במבחן האולטימטיבי נגד כוחות הטבע"; "קפיצת באנג'י בת חמש-מאות קילומטר"; "התחרות האתגרית הקשה בעולם" – כל התיאורים האלה של האקו-צ'אלנג', אף שנועדו בעיקר להזין את הרייטינג של סדרת הטלוויזיה המתעדת את התחרות, אינם חוטאים בחוסר דיוק.
ובכל זאת הם מחמיצים משהו מהותי.

כי האקו-צ'אלנג' (כינוי חיבה – אקו) הוא בעצם סיפור של מערכות יחסים. בראש ובראשונה, יחסים בתוך קבוצה. קחו קבוצה של ארבעה מתחרים משני המינים – אלה החוקים – הביאו אותם למאמצים קיצוניים בתנאי קור ועייפות והרי לכם שילוב מנצח שיביא לתוצאה המבוקשת: מתחים ודרמות, ריבים והתפייסויות, התגברות משותפת על קשיים פיזיים ונפשיים, משברים רוויי דמעות ואולי אפילו גם הפי אנד. הרומן השני מתנהל בין המתחרים לטבע: כמה אפשר לאהוב את המראות הנהדרים-באמת של האלפּים הדרומיים בניו זילנד, כשבמשך שבוע צריכים לעלות ולרדת מדרונות שגובהם המצטבר כפול מן האוורסט? מתי הנופים הפלאיים נהפכים לאויב המאיים למוטט אותך פיזית ונפשית? כמה מהר יאבד נהר מרהיב את קסמו כשתכחיל יותר ממנו במגע בלתי-אמצעי עם מימיו הקפואים? ועד כמה תשפיע ההתמודדות הזו על יחסך לטבע ולשהייה בו מהיום והלאה?

מייסד תחרות האקו-צ'אלנג', האנגלי מרק בּרונֶט, רקח את המרכיבים הללו, שילב בהם שבע דיסציפלינות שונות: ריצה, טיפוס הרים, אופני הרים, רכיבה על סוסים, סנפלינג, ראפטינג וניווט, הוסיף את הקידומת הסקסית 'אקו' והמציא מירוץ שאלף משלחות מכל העולם מתמודדות על הזכות לשלם ארבעה-עשר אלף דולר כדי להשתתף בו. מדי שנה עוברת התחרות לאתר אקזוטי אחר, והשנה התכנסנו באחת הפינות היפות של העולם כדי להשתתף בחגיגה.

בכל התחרויות שהשתתפתי בהן גאו רמות האדרנלין בטקס הפתיחה. בניו זילנד נוסף מרכיב חזק של מתח. מרק ברונט, המפיק הממולח של תכניות הישרדות למיניהן, מבין משהו בדרמה. במהלך הטקס מגלים למשתתפים בפעם הראשונה את מסלול המירוץ, פרט משמעותי אם מביאים בחשבון שנצטרך לנווט את דרכנו אל קו הסיום. לחלק גדול מתוך שלוש-מאות המשתתפים טקס הפתיחה בעיר קווינסטאון היה פגישת מחזור עם חברים ותיקים שחוזרים שנה אחר שנה להשתתף בתחרות. לנו הישראלים המפגש השנתי הזה מזכיר, כמובן, את המילואים. חיבוקים ודמעות שמחה של חברים מכל הארצות, שכּוּר-ההיתוך של המירוץ ההרפתקני הקשה בעולם קירב אותם לחברוּת נפש.

הזינוק בעוד כעשרים וארבע שעות ולמשתתפים עדיין אין מושג על המסלול, מיקומו, תוואי הדרך או סדר הפעילויות: האם נתחיל באופני-הרים? או אולי בראפטינג, או בטיפוס הרים? או שמא ברכיבה על סוסים דווקא? האם נעבור השנה מרחק של חמש-מאות או 'רק' ארבע-מאות קילומטר של תחרות רצופה, בלי יום ובלי לילה, עם כל הציוד על הגב, על קצה גבול היכולת?

ברונט, 'מר טלוויזיה', עולה לבמה. לאחר הקדמה ארוכה ומורטת-עצבים של תודות לכל מי שעזרו בהפקה שתשודר למיליארד אנשים בכל רחבי העולם, הוא עומד לגלות את הקלפים. מאות המשתתפים שבמשך חודשים רבים של הכנות עסקו בניחושים לגבי אופי המירוץ השנה, נדרכים. דממה באולם הענק. בתיאטרליות הראויה הוא חושף את השקופית המתארת את המסלול. השנה ייערך המרוץ ברכס המושלג של האלפּים הדרומיים אשר הר קוק חולש עליהם. נחרוש את ההרים עד שנצבור תשעה-עשר אלף מטר של הפרשי גובה.

ברונט לוחץ על בלוטות ההתרגשות, כמעט מביים אותנו. הוא יגלה לנו סיפור קטן מאחורי הקלעים, הוא אומר כממתיק סוד (עם כמה מאות מאזינים). לקראת השלמת תכנונו של המסלול, יצא לטיסה במסוק יחד עם מייק קריסטיאן שתכנן את מקצה האופניים. (תיאור דרמטי של הפסגות המושלגות, העמקים הירוקים, הנהרות השוצפים והשבילים המתפתלים הנשקפים מחלונות המסוק). "שמע, מייק," מצטט ברונט את עצמו, "המסלול הזה הוא הקשה ביותר שראיתי מעודי. תלילות השבילים יחד עם השלג והגשם עושים אותו כמעט לא-אנושי". עונה לו מייק: "מרק, עד עכשיו ראית רק את השליש הראשון שלו…" הוא משתתק בתזמון מושלם וכולם צוחקים באולם המחומם. חמישה ימים אחר-כך, נבכה.

שמונת חודשי ההכנה לאקו-צ'אלנג' כללו קורס ראפטינג בתורכיה, קורס רכיבה וטיפול בסוסים בישראל, לימוד יסודי של טכניקות חבלים (סנפלינג, עגינות, קשרים, ציוד ועוד), ליטוש של יכולות ניווט בעזרת מצפן ומפה וכמובן, אינסוף שעות רכיבה על אופני הרים ומאות קילומטרים של אימוני ריצה, חתירה וכושר. נוסף על כל אלה היה התחום הלוגיסטי המורכב, החל בחצי טון ציוד שהטסנו לניו זילנד וכלה במאות אימיילים, טלפונים ותיאומים מסובכים בנוגע לציוד שאין להשיגו בישראל, אימונים, הטסת המשקל העודף, נותני החסות ומה לא.

בסוף הגענו: שלושה משתתפים ומשתתפת, בכושר הטוב ביותר מן הסתם, שהיינו – ונהיה בו – בחיינו.

קווינסטאון היא עיר קסומה, לא גדולה, על גדות אגם יפיפה באי הדרומי של ניו זילנד. נדמה שכולם כאן, כולל ילדים וקשישים, רוכבים, רצים או חותרים. לאחר יומיים של התארגנות נקבעה לנו שעה לבדיקה יסודית של ציוד החובה שלנו. רשימת הציוד השתרעה על פני חמישה דפים ומאות פריטים. פרשנו את הציוד ואנשי הצוות בדקו כל פריט ופריט, החל בגודל מחזיר-האור באופני ההרים (מינימום של 35 סמ"ר…), וכלה בעובי החבל, איכות שק השינה, הגופיות וחליפות הסערה. פריט שחסר או שלא עמד בתקן נאלצנו להחליף או לקנות. למחרת נדרשנו להציג אישורים כתובים שהבאנו מהארץ מהמדריכים המוסמכים על כך שעברנו קורסים ושאנו מיומנים בטכניקות השונות: רכיבה על סוסים, טיפוס עם חבלים, ראפטינג, ועוד. בהמשך, נבחנו בתיאוריה: מהם סימני הידיים להודיע שמישהו נפל מהסירה לנהר, מה מסלול הניווט שהיית מציע על מנת להגיע מנקודה אחת לנקודה שניה על המפה המצורפת, או מהם הסימנים המעידים על כך שסוס עצבני ולא רגוע. במקביל למבחן התיאוריה נדרשנו להפגין ידע מעשי, החל בסנפלינג במורד קירות המלון דרך רכיבה על סוסים וכלה בטכניקות הצלה וחירום.

יומיים לחוצים של בדיקות ציוד ובחינות השאירו מעט מאוד זמן להתארגנויות אחרונות, לארוחות טובות אחרונות ולשינה נעימה, אחרונה בהחלט.

חודשים של ספקולציות הסתיימו כשנודע לנו שאת הקטע הראשון נעשה עם סוסים, שניים לכל קבוצה: שניים מאתנו ירכבו ושניים ירוצו, וכעבור חמישה-עשר קילומטר נתחלף. השעה שש בבוקר, קור כלבים וגשם מעצבן. ארבעתנו מתוחים. אחרי שבדקנו שהכל מוכן ומאורגן ליציאה לדרך, מחשבותינו נודדות הרחק לכיוון הבית. משי ואיש-שלום, ילדיי, החביאו לי בלילה שלפני יציאתי מהארץ עשרות פתקים מאוירים, מצחיקים וצובטי לב, בין פריטי הציוד. המרחק והמתח הגואה מעצימים את תחושת הגעגועים והאהבה לקרובים לי. אני נוצר את התחושות, נותן להן לסמן את סימנן ברקמת הלב. כמו צריבת הברזל המלובן בעור אני חושף את תוך תוכי לגעגועים ולתחושות שיסמנו לי את הדברים החשובים בחיים. צהלת הסוס שאני רכוב עליו זורקת אותי בחזרה לכאן ולעכשיו.

מאה חמישים סוסים בשורה עם שישה מסוקים מעליהם וכשלוש-מאות מתחרים לידם – מתכון לצרות. הסוסים מוטרפים. חמש דקות לפני הזינוק כל צוותי הטלוויזיה והעיתונות מתבקשים לפנות את האזור, היחידים שמורשים להישאר הם אנשי 'ריאליטי טי.וי.' (ערוץ המשדר רק אסונות…). לשמע ההנחיה אנחנו חשים צמרמורת במורד הגב. בשבע נשמעת יריית הזינוק וכולם פורצים קדימה. סוס משולהב בועט ברגלה של מתחרה הולנדית ושובר אותה. הבחורה נפסלת ויחד אִתה הקבוצה שלה: אלה כללי התחרות, מתחילים ארבעה מתחרים משני המינים ומסיימים ארבעה. אחד נפצע/נשבר/נעצר – הקבוצה כולה נפסלת. יש היגיון בחוקים הקשוחים, אבל המקרה הזה אכזרי מנשוא: חודשים של אימונים מפרכים, אלפי דולרים, שנייה אחת של מזל ביש וסוף הסיפור, שתי דקות מתחילת התחרות. סוס אחר מטיח ארצה מתחרֶה מהונג קונג. בלהט התחרות הוא ממשיך, אבל כעבור יומיים הוא נאלץ לפרוש בגלל זעזוע מוח.

אנחנו מתקדמים בקצב טוב. הסוסים עצבניים ותזזיתים אבל כל עוד צועדים בתוך העדר ניתן לשלוט עליהם. בקבוצות אחרות מסתמן פער מצער בין המוטיבציה של הרוכבים לזו של הסוסים. מתחרה מארצות הברית מאבד שליטה, מושלך מעל סוסו והסוס בורח. למתחרה שלום, אבל הקבוצה נפסלת בלי רחמים, בגין "איבוד פריט ציוד גדול במיוחד", כהגדרתו הבריטית-מאוד של ברונט.

טקטיקת התחרות שלנו תוכננה בזהירות: נפתח לאט ביומיים הראשונים ונשמור כוחות להמשך. ערב התחרות, כאשר נמסרו לנו לראשונה המפות הטופוגרפיות ונקודות הציון שלאורכן אנחנו צריכים לעבור בחלק הראשון, הבנו כי בגלל מעבר ההרים הגבוה והמושלג המצפה לנו, יישום הטקטיקה יהיה בלתי-אפשרי. ביום הראשון אנחנו עומדים לחצות את האלפים, ופירוש הדבר הוא שאנחנו חייבים לטפס כל היום, ומפאת הקור והשלג שבפסגה ניאלץ להמשיך ללכת עד שנרד מתחת לקו השלג, לגובה עם מזג אוויר סביר יותר. כך אנחנו מוצאים את עצמנו בחצות הלילה, מבוססים בשלג בנעליים רטובות וברגליים קפואות. הטמפרטורה היא מינוס שמונה מעלות, פנסי הראש שלנו מאירים את המעלה התלול והחבלים הקפואים. אנחנו מטפסים במעלה כמעט אנכי, קשורים ומאובטחים ברתמות טיפוס. כעבור שעתיים, תמונת נוף הלילה השחור זרוע הכוכבים נספגת לתוכי כשאנחנו ניצבים סוף-סוף על מעבר ההרים ומתחתינו שמיכת עננים. יופי עצום מרכך אותנו כשאנחנו עוצרים, ללא מילים, לחוש אותו. הדרך למטה מתחילה, אבל לא נגמרת. השלג מתחלף בשיחים שטיפות טל קפאו עליהם והם הופכים את המדרון לחלקלק ביותר. אנחנו יורדים, נופלים, נחבטים, קמים וחוזר חלילה, עד שמתייאשים ומחליקים על הישבן עד לקטע תלול שבו מתחיל הסנפלינג.

אחרי שמונה-מאות מטר של גלישה לאורך החבל הכפפה הימנית שלי נחרכת, נשחקת ונקרעת מהחום ומהחיכוך עם החבל. ההתקדמות שלנו איטית. איטית מידי. העלייה התלולה ולאחריה הירידה הארוכה אימצו את שרירי הרגליים ואנחנו נאלצים להאט לקצב שהאיטי מכולנו יעמוד בו. קשיי המסע מחייבים אותנו לסבלנות, אל עצמנו ואל החברים לקבוצה. אסור לוותר ולהתפנק, אבל גם לא לדחוף את הגוף אל מעבר לגבול יכולתו. אנחנו נבחנים כל הזמן על הגבול הדק שבין הכרה ענווה ביכולות שלנו, ובין השאיפה לפרוץ אל מעבר למגבלותינו. בו בזמן אנחנו לומדים לוותר, לסלוח למי שהמעמסה הכריעה אותו. זה לא אלטרואיזם, זה כורח המציאות: אם לא נכבוש את הרוגז ואת קוצר-הרוח ונמיר אותם בעזרה ובאמפתיה, לא נזכה לסיים כקבוצה. אנחנו מגלים סוגי התמודדות חדשים ששום אימון לא יכול היה להכין אותנו לקראתם.

בחמש בבוקר בערך, עשרים שעות מאז הזינוק, אנחנו מחליטים על שעתיים מנוחה, ונדחסים לשקי השינה לנמנום על שיפוע בלתי-אפשרי לשינה. היקיצה לא מבשרת טובות. במקום התאוששות בא ייאוש ואין חשק להמשיך. לא עברה יממה מתחילת המירוץ ואנחנו דואבים ותשושים, המומים מגודל המאמץ שכל-כך הרבה התכוננו אליו. נתמכים ומעודדים זה את זה, אנחנו בכל זאת קמים ויוצאים לדרך. השאלה האם האקו-צ'אלנג' ראוי לכל זה לא עולה בכלל. את המחויבות הזאת עשינו מזמן, וכעת זו מן השאלות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. כעבור עוד שעתיים של ירידה מתישה, שוברת ברכיים, אנחנו מגיעים לערוץ נחל, ועוד שלוש שעות הליכה מביאות אותנו לחציית הנהר באומגה. תחושת הריחוף המסחררת מעל למים ונופי ההר קוק שמעלינו מפיחים בנו אנרגיה ואנחנו ממשיכים בהליכה כמעט רצופה עד חצות, לנקודת המפגש עם הסירה (הראפט), כתשעים קילומטר מאז שנפרדנו מהסוסים.

גם כאן מחכה לנו הפתעה: הראפט נמצא רחוק מהנהר ואנחנו נאלצים לסחוב אותו ואת הציוד שלנו, כמאה עשרים קילו, לאורך קילומטר וחצי שלא נגמרים. חוקי התחרות שאינם מתירים ראפטינג בשעות החשיכה מאפשרים לנו שנת לילה טובה: לא פחות משלוש שעות! לפני אור ראשון אנחנו מתעוררים ולובשים את חליפות הצלילה והחליפות האטומות למים שנלבש לאורך כל קטע הראפטינג. טמפרטורת המים כאן ארבע מעלות ונפילה למים ללא ציוד מתאים פירושה סכנת חיים. עם כובעי גומי וכפפות ונעלי גומי, אנחנו יוצאים לדרך, לאור הזריחה שהיתה יפה מן הסתם, אבל אף אחד לא נתן עליה את דעתו. הזרם מהיר מאד אבל פשוט- יחסית מבחינה טכנית. עשרים הקילומטר הראשונים עוברים עלינו בתחושת התעלות: התקדמות מהירה, כמעט ללא מאמץ, אין סכנת התברברות בניווט, הרגליים זוכות למנוחה ומזג האוויר יפה. אלא שמהר מאוד רגע החסד הנדיר מסתיים. הנהר נשפך לאגם והחתירה באגם אל מול הרוח החזקה כמעט בלתי-אפשרית. אנחנו חותרים לגדת האגם, שניים מאתנו יוצאים מהמים וגוררים את הראפט בצעידה מהירה לאורך הגדה בעוד השניים האחרים חותרים במקביל אליה או נחים ואוגרים כוחות. כך אנחנו חותרים וגוררים לאורך עשרים קילומטר מייגעים באגם של מים מתוקים וקפואים בצבע טורקיז שהפסגות הלבנות משתקפות בו. באמצע האגם, בתוך בועת התכלת הזאת הרחוקה כל-כך מ"רחוב האגס אחד מעל חנות הירקות", אנחנו מתחילים פתאום לשיר אהוד בנאי, בקולי-קולות.

בנקודת הביקורת הבאה אנחנו פוגשים את מיסטר טי.וי. בכבודו ובעצמו, והוא מספר לנו בהנאה שצפוי לנו קטע ארוך וקשה של טיפוס הרים. סליחה, לא היה לנו אחד כזה? הוא מחייך: "זה היה החימום".

בשלושת הימים הבאים חרשנו את הרכס מעלה ומטה, כמו רכבת הרים, תמיד עם רתמות טיפוס וקסדות. הקצב שלנו נעשה איטי יותר ויותר, הקבוצה מתקדמת במהירות האיטי שבחבריה. אנחנו לוקחים את התרמיל ממי שהמשקל מכביד עליו ובעזרת חבל מושכים אותו בעליה כדי שנוכל להתקדם מהר יותר – שניים מאתנו סוחבים לסירוגין כפליים – אבל ללא הועיל. הקצב נשאר איטי. איטי מידי. כפות הרגליים פצועות ורטובות בלי הפוגה של יובש, וההליכה האיטית מתסכלת. חייבים שוב ושוב לגייס את כל הסובלנות והסבלנות, בעוד מאגרי הכוח אוזלים והולכים. במאמץ ההישרדות המתמשך הזה, אנחנו לא חדלים להיבחן בנדיבות, בהתגברות על כל האנוכי והקטנוני. מי יקום ראשון ויתחיל לבדו בפירוק האוהל כשהאחרים חוטפים נמנום אחרון בשקי השינה, מי ייקח על גבו עוד עשרה קילו של ציוד, מי יעודד ללא לאות את האחרים, מי לא יתלונן על קשיי המסע, מי ייתן את מעילו היבש או את זוג גרביו היבשים האחרונים לאחר. ברגעי המבחן נושרות המסכות ומתגלה האדם. מראה מוצבת לפנינו ואנחנו מגלים את עצמנו מחדש, לטוב, לרע ולטעון שיפור. להבדיל מהקבוצות המקצועניות, העוברות מתחרות לתחרות ומתפרנסות מהחסויות ומהפרסים על המקומות הראשונים, המטרה שלנו היא לדרוך על קו הסיום, לא להימנות עם הקבוצות שנשרו בדרך. לקבוצה שמנסה את האקו בפעם הראשונה זוהי יומרה לא קטנה.

ביום החמישי באחת לפנות בוקר תופסת אותנו סופת גשם וברד נוראית. תוך מלחמה ברוח העזה אנחנו מקימים אוהל ונרטבים עד לשד עצמותינו. חצי שעה מאוחר יותר, בשק השינה, אנחנו כבר מעבר לייאוש, משתוללים מצחוק, בעיקר על עצמנו.

את היום הבא אנחנו עושים בהליכה שמתגוונת בחציית נהרות ובהבקעת סבך עצים בלתי-עביר. המרְקים והמייקים אשר על תכנון המסלול דאגו לנו, שרק לא נשתעמם חלילה. ערוץ הנחל נעשה יותר ויותר תלול ומצוקים משני צדדיו הופכים אותו לקניון צר ועמוק. אנחנו יודעים שנקודת הביקורת שבפתח הקניון לא רחוקה, אולי עוד שני קילומטרים, אבל אז מתברר שהערוץ צר מדי והנהר גועש מדי, ואנחנו נאלצים לעבור קטע של חמישים מטר, על פי תהום, בטיפוס צוקים עכבישי לאורך קירות הקניון. שני הקילומטרים התמימים על המפה לוקחים לנו יותר משעתיים. לקראת השעה שמונה בערב אנחנו מתייצבים סוף-סוף בנקודת הביקורת המיוחלת ומתכננים להגיע לקראת אחת-עשרה בלילה לנקודה הבאה, שבמרחק שמונה קילומטרים מאתנו. אנחנו צועדים במרץ במורד הערוץ לעבר נקודת הביקורת. בשעה אחת-עשרה בלילה אנחנו עוד הולכים, כבר לא ממש במרץ, ובחצות הלילה, תחת גשם טורדני, אנחנו מוצאים את עצמנו מבוססים עד הברכיים בביצה המקיפה אותנו מכל העברים: 360 מעלות. אני יודע שלמתבונן מהחוץ המצב נראה נורא: טמפרטורה של מספר מעלות מעל האפס, לילה חשוך , אנחנו בתוך שלולית ששטחה קילומטרים אחדים עם תרמילים כבדים על הגב – אבל אני לא נותן לזה להשפיע עלי. אי-הנוחות זמנית והיא תיעלם. קשיים חולפים כמו גשם וקור לא יעלו אפילו רסיס של תחושת חרטה על ההחלטה שנעשתה חודשים קודם לכן, לצאת למסע. הטבע, לכאורה פעם אִתנו ופעם נגדנו. למעשה הוא, כמובן, אדיש אלינו לחלוטין. הוא בשלו ואנחנו בשלנו.

בפעם השלישית בשעה האחרונה אנחנו חוזרים ומוודאים במפה את הנ.צ. של נקודת הביקורת מול מיקומנו בשטח. לא נראה שעשינו טעות אבל מצד שני איפה היא לעזאזל? אנחנו בתוך ביצה, עם העובדה הזו אי-אפשר להתווכח. עוד שעת הליכה בתוך המים והבוץ ונקודת הביקורת מופיעה כמו פאטה מורגנה. השעה קרוב לאחת וחצי בלילה ואיש הצוות יוצא מהאוהל לקראתנו: האוהל שלו נטוע בנקודה היבשה היחידה ברדיוס של שלושה קילומטר. "נקודת הביקורת הבאה נמצאת פחות משעה מכאן," הוא מרגיע אותנו.

סקפטיים ולמודי אכזבות, אנחנו ממשיכים. בשלוש בבוקר אנחנו שולפים את שקי השינה ומתכרבלים לשינה קצרה שלאחריה עוד יום הליכה. קבוצות אחרות עוקפות אותנו, אבל לא יעזרו כל התכנונים, משככי הכאבים, העברת התרמילים, התמיכה והעידוד: האיטי בקבוצה מכתיב את הקצב לכולנו. מנסים להתנחם בכך שמחר נתחיל את קטע הרכיבה על האופניים. אמנם הקבוצות הראשונות מורכבות מאלופי עולם ברכיבת אופני-הרים וכביש אבל גם אנחנו אכלנו את העליות של דרך בורמה בלי מלח ועם שנים-עשר קילו ציוד על הגב.


לפני היציאה לרכיבה אנחנו לומדים על המפה את המסלול שאורכו מאה וארבעים קילומטר: הוא זרוע ציורי גולגלות המציינות ירידות טכניות מסוכנות ותלולות על פי התהום. התוספת האמנותית הזאת לא תורמת הרבה למוראל הרעוע שלנו.

בתוך מספר דקות מרכיבים את האופניים, מעמיסים את הציוד ויוצאים, מלאי אנרגיה. יש נחמה פורתא בהפוגה מההליכה המייסרת. הדרך לאורך הנהר כאילו צוירה במכחול. נהר טורקיז בין פסגות לבנות מושלגות ושדות באלף גוני ירוק. לעיניים ישראליות זה נראה כמו קיטש, או בדיחה (על חשבוננו). ובשולי הציור היפה הזה תוספת קטנה באדום-לבן: שורת האופניים שלנו, במהירות טובה ויציבה. כעבור שעה וחצי אנחנו נפרדים מערוץ הנהר ופונים לעבר ההרים. העליות הראשונות כבר מבשרות-רע. הודות לאדרנלין ולרעננות היחסית אנחנו מתקדמים בקצב טוב, אבל ברור שיהיה קשה להמשיך באותו הקצב.

העליות נעשות תלולות יותר, הנשימה מתקצרת והאופניים מאיטים עד שהם נעצרים. תלילות השביל עצרה את כל הקבוצות: החל בקבוצה הצרפתית שחבריה בנבחרת צרפת באופני-הרים, דרך הקבוצה הפינית, אלופי אירופה באופניים, וכלה בטריאתלטים של מקסיקו. כולם עוברים – חוזרים – להליכה. במקום שהאופניים יישאו אותנו, אנחנו סוחבים אותם.

השביל עולה ויורד, מתפתל ימינה ושמאלה, לעיתים בוצי, לעיתים זרוע אבנים גדולות המחייבות היגוי ותמרון מדויק ולעיתים שיחים ודשא רטוב. Never a dull moment . שמונה-עשרה פעם חצינו נהרות קפואים עם האופניים על הכתף.

הירידות התלולות והארוכות בתוספת של שלושה-עשר קילו ציוד לכל אחד יוצרות עומס עצום, אבל למרות התוואי הקשה האופניים מתפקדים בצורה מושלמת במורדות הבוץ והסלעים של האלפּים, והבלמים מצילים אותנו שוב ושוב מן התהומות.

לקראת השעה אחת בלילה, אחרי חמש-עשרה שעות של רכיבה במורד ודחיפה של האופניים במעלה ההר, אנחנו מותשים והאופניים רטובים מהגשם ומהנהרות ומלוכלכים בבוץ, ענפים ועלים. בחושך, הלומי עייפות ורעב, אף אחד לא מדבר על טיפול תחזוקה לאופניים הנאמנים. אנחנו נופלים לתוך שקי השינה לשינה טרופה של שלוש שעות. שכוב בחשיכה, מראות הימים האחרונים חולפים מולי: שמיים שחורים זרועי כוכבים מעל שלג הפסגות, הסחרחורת והפחד בטיפוס על הצוק האנכי, הסחרחורת וההתלהבות בזמן הטיסה על האומגה מעל לנהר הסוער, הריאות המתנשפות ודפיקות הלב בעלייה התלולה, קור מי הנהר וכאבי הרגליים, היד המושטת לעזרה וההומור השחור של לפנות בוקר. מרקם התחושות הפיזיות והנפשיות שביני לבין עצמי, לטבע ולחברַי הופך, בגלל עוצמתו, לבלתי-נשכח. המצבים הקיצוניים האלה מקרבים אותנו לעצמנו ומסמנים בבהירות ובניגוד חד את רגעי ההתעלות מול רגעי השפל, את תחושת האחווה החברית מול קוצר הרוח, את רגעי העמידה במבחן מול רגעי הכישלון. החוויות החזקות האלה מטלטלות אותנו, אך להבדיל מארועים טראומטיים שאנשים נקלעים לתוכם ללא שליטה, הן מעצבות ומשנות אותנו, מעשירות את חיינו ומקרבות אותנו למה שאנחנו רוצים ויכולים להיות.

עם הזריחה אנחנו שוב על האופניים שפתיתי קרח התגבשו עליהם במשך הלילה. קו הרכס מכוסה ערפל ורוח חזקה מלווה בגשם מצליפה בנו מהצד. האופניים נאנקים בין משא הרוכב ומהמורות השביל אבל לא נעצרים. אחרי כל-כך הרבה שעות רכיבה גוברת תחושת הביטחון וארבעתנו גולשים במהירות למטה, רוויים באדרנלין, תואם והרמוניה בין הגוף לאופניים. רפידות המעצורים שחוקות לגמרי, אבל התחושה שאו-טו-טו אנחנו מסיימים את הקטע ההררי מפיחה בנו מרץ. נוף הרכס הטרשי מתחלף בתמונות כמו-סקוטיות של ירוק-עד בין עננים אפורים מלמעלה וערפל סמיך מלמטה, שנצרבות בזיכרון. הרבה קללות בעברית הסתננו לאורך המסלול המטורף הזה, אבל עכשיו אני אסיר-תודה לגוף שלי שלא כשל ולא אכזב, שהביא אותי למקומות שרציתי להגיע אליהם.

אנחנו טסים במהירות שישים ושניים קמ"ש במורד כר-דשא שמשמש כסלול נחיתת מטוסים ומשאירים את הרכס מאחורינו, מגיחים ממנו בתחושה של 'עשינו את זה וגם נשארנו בחיים כדי לספר על זה'.

סוף-סוף מפרקים את האופניים, אוכלים משהו עתיר פחמימות ודל טעם ויוצאים לקטע האחרון בתחרות. השעה ארבע אחר הצהריים ואחרי השעות האחרונות שעברנו בישיבה על האופניים אנחנו מרגישים רעננים. אולם מיד עם תחילת ההליכה מתברר שלא נזכה להחיש את הקצב. התשישות הגוברת של אחד מאיתנו שוב מכתיבה קצב איטי. אנחנו מתקדמים בהליכה רצופה אבל בקצב שנהפך לזחילה עד שבשעה אחת בבוקר אנחנו נאלצים לעצור לחלוטין כדי לאגור כוחות. תמונת המצב לא טובה. הרבה קבוצות עברו אותנו ומיקומנו הכללי הידרדר. בשלב זה כבר נשרו מהתחרות שתים-עשרה מתוך שישים ושמונה הקבוצות שהתחילו ואם לא נגיע לנקודות הביקורת בזמן ניפסל גם אנחנו. חושקים שיניים ויוצאים שוב לדרך. כפות הרגליים הפכו מזמן לעיסה מדממת אבל ההליכה הרצופה מעמעמת מעט את הכאב. שוב תרמילים מועברים בינינו ושוב אנחנו עוזרים זה לזה ומתקדמים לאט ובנחישות לקו הסיום. הכוחות הפיזיים אזלו לגמרי, מאגרי האנרגיה התרוקנו, אנחנו מתקדמים רק על הדלק של כוח הרצון.

שמונה ימים עברו מאז יצאנו לדרך. חלק מהקבוצות כבר סיימו ואנחנו עדיין בדרך. הסבלנות מאיימת להתפקע. רוצים כבר להגיע ולשים קץ לעייפות ולקור, להתקלח, לנעול נעליים יבשות ולחבוש את הפצעים, לאכול אוכל שלא משקית. הסובלנות גם היא עומדת למבחן. התסכול על הקצב האיטי שמכתיב האיטי מאִתנו מאיים להתפרץ. המבחן האחרון הזה, לדלות עוד ממאגרי האמפתיה, לעזור עוד ועוד, להזדהות עם כאבי האחר כשכאביך שלך זועקים – קשה עוד יותר מהמאמץ הגופני הבלתי-פוסק. זה שיעור שאנחנו משננים יום ולילה כבר שמונה ימים, והוא לא עתיד להישכח בקלות.

בתחנה הלפני-האחרונה אנחנו שוב עולים על הראפט. גשם זלעפות ניתך, אבל רוח גבית עזה עוזרת לנו לחתור במורד הנהר. גם במקצה הזה, הקרוב כל-כך לסוף, מצפה לנו התעללות קטנה, שליפה אחרונה מהשרוול: צריך לחצות אי, מדרום לצפון, עם הסירה על הכתפיים, על הרגליים הפצועות. אנחנו כבר מריחים את קו הסיום, חוצים את האי הקטן במהירות ורואים מעבר לכתפנו את קבוצת הכוחות המיוחדים האמריקאים ( Special Forces ) מתקרבת וכמעט סוגרת את הפער בינינו.

בקצה הצפוני של האי מזנקים שוב אל הראפט ורואים מרחוק, על גדת האגם, את המראה היפ ה ביותר בעולם: הפרוז'קטורים הבוהקים המאירים את קו הסיום. אנחנו חותרים בקצב, האמריקאים נושפים בעורפנו. כעבור שעה וחצי של חתירה מאומצת אנחנו מגיחים אל החוף מתוך האגם השרוי באפילה מוחלטת. החיוך הגדול המרוח על הפרצופים העייפים, החיוך שנגלה רק אחר-כך, בתמונות שצולמו מהחוף, מעיד על המבחן הגדול שעברנו, שהיה הרבה יותר מורכב ותובעני מרכיבה מקצועית, טיפוס מוצלח או ניווט מדויק. עיתונאים, חברים ומתחרים אחרים מקבלים את פנינו עם בקבוקי שמפנייה ובשירה.

'הבה נגילה' נשמע נהדר במבטא אנגלו-סכסי, בתשע בלילה, על גדת אגם וואנאקה באי הדרומי של ניו זילנד.




 


 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן