קלימנג'רו - טנזניה

  מאמר  |  Ifeel  |  גלריה 


בית קפה בניירובי ( (Nairobi . כרגיל , אני הלבן היחיד באזור . כולם שחורים כמו פחם . אתמול , ביום שעזבתי את ישראל , מצב הרוח היה מעיק . כבר בבוקר התחיל נאחס עם הרדיו . הסצנה הזו שבה אני יושב בבוקר בפקק ומקשיב לרדיו ... קשה , מחנק בגרון ודמעות בעיניים . ואחר הצהריים הגיע זמן הפרידה . עליתי לאוטובוס ממש בדיכאון . המחשבה על פרידה ועל התמודדות לבד עם ארץ אחרת ועיר חדשה גם לא הקלה – זה לא קלאב מד כאן . ובמטוס , כשכבר חשבתי שכל הדיכאון מאחוריי , הראו סרטון על רון ארד מלווה בשיר של בועז שרעבי , וזה כבר ממש שבר אותי – פעם שלישית באותו היום .

הגעתי לניירובי לפנות בוקר ועצרתי את אחת מאותן מוניות אנגליות ענקיות , שהנהג יושב בהן בצד שמאל . אחרי משא ומתן לא נעים עליתי למונית בתקווה שהוא לא ייקח אותי בתור ארוחת ערב למשפחה שלו . אמרתי לו " טייק מי טו דה איקבל " והוא אכן לקח אותי למלון שכל דמיון בינו להילטון מסתכם בכך שבשניהם יש מדרגות . מלון עלוב בתשעה דולרים ללילה , שגם במחיר הזה אתה מרגיש שעשית עסקה גרועה . אחרי שכל הג ' וקים שעוררתי חזרו לחורים בקירות חדרי נפלתי שדוד על המיטה .

............................................................................................................................................................


תקרית משטרתית מבוימת

בבוקר הסתובבתי בעיר . גשם ירד כמעט כל הזמן והרחובות היו ערבוביה של בוץ , שלוליות ואספלט . ניירובי היא עיר כמו כל עיר אחרת בעשרות מקומות אחרים בעולם – קצת בניינים " מודרניים ", הרבה בניינים מכוערים , פה ושם חנות " אופנה ", בתי אוכל ונודניקים בלי סוף שמציעים לך דולרים , ספארי , אוטובוס ומה לא . ההבדל העיקרי הוא שכאן כולם שחורים , ושנוהגים בצד שמאל .

אחרי כמה שעות שיטוט הפרינציפ הובן ונודניק אחד שנטפל אליי ניסה לגרור אותי לבית קפה כדי לשוחח באריכות על יהודי אתיופיה ועל המצב הקשה בסודאן . כשלא הסכמתי הוא אמר שאני סקפטי ונפרדנו כידידים . אחרי זמן מה שוב פגשתי אותו ברחוב והפלא ופלא מג ' ף הוא הפך לג ' וזף , אבל מלבד זאת לא היה שינוי גדול – אביו עדיין לוחם בבוש נגד המשטר האסלאמי בסודאן והוא עדיין בדרך לקיבוץ בישראל . עוד אנחנו מדברים ושני שוטרי חרש שעובדים עבור הממשלה , " אופישלס ", נגשו אלינו בסבר פנים רציני ותחקרו אותו לגבי מעשיו וקשריו איתי . הוא נראה מבוהל , כפי שמישהו צריך להיראות מבוהל כשאני עומד לתת לו סטירה , ו " נעצר " על ידי השוטר הבכיר . השוטר הזוטר הוביל אותי לתחקיר עד שפשוט החלטתי שנמאס לי מהמשחק ולא הצטרפתי להזמנתו הנימוסית . עד מהרה הצטרף אליו השוטר הבכיר עם הפנים חמורי הסבר . הסברתי לו שלא עשו אותי באצבע ושקצת חבל על הזמן שלו . הוא חייך , אני חייכתי ונפרדנו כידידים .

חוץ מההסתובבות בעיר הייתי גם פרודוקטיבי , אשררתי את הטיסה ( לא זוכר שהייתה מילה כזו כשעזבתי את ישראל ) ואפילו קיבלתי ויזה לטנזניה באותו יום . קניתי כרטיס ולמחרת בשעה שבע וחצי הייתי אמור לעלות למטוס לכיוון ארושה ( Arusha ). בקונסוליה הטנזנית פגשתי בחור גרמני שגם רצה לטפס על הקילימנג ' רו ( Kilimanjaro ). הוא דיבר אנגלית מצוינת במבטא טוב והוחלט שאם נצליח ( הוא עדיין לא קיבל את הוויזה לטנזניה ) אז אולי נטפס יחד .

בחנויות המזכרות ובגדי הילידים לא מצאתי בינתיים ניסים ונפלאות . הדברים היפים שיש כאן לא זולים , כפי שנוכחתי הבוקר בגלריה מקומית – תמונות בסגנון נאיבי - פרימיטיבי של חיות , בעיקר נמרים ואריות , במחיר 3,000 דולר .

בשעה שבע בבוקר התייצבתי ב " תחנת האוטובוס " חצי שעה לפני " זמן היציאה ", וכמו בפליי - בק חזר על עצמו תהליך הנסיעה באוטובוס שאנחנו מכירים מכל כך הרבה ארצות אחרות בעולם . אין ספור טפסים , סלים , חבילות , צפיפות , אותם כרטיסנים שנתלים מהדלתות ואותם רמקולים עצומים , שעוד לפני ששומעים אותם כבר מרגישים שהם קרבים . האוטובוס יצא כמתוכנן בשעה איחור כדי , איך לא , לעצור לתדלק חמש דקות אחרי היציאה , ולאסוף עוד אנשים בשמונה התחנות ביציאה מהעיר .

............................................................................................................................................................


למרגלות ההר

עם כל הזמן המבוזבז הזה חייבים למהר ואכן כשיצאנו למרחבים הנהג פשוט " נעמד " על הגז וטס במהירות מטורפת . הנופים כאן יפים . בדרך ראינו בנות יענה , זברות , מיני תאואים ואנטילופות ומרחבי סוואנה עם עננים לבנים .

אחרי נסיעה ארוכה בדרך קצרה הגענו לארושה ומשם למושי ( Moshi ), כפר קטן למרגלות הקילימנג ' רו , משהו בין קולומביה לנפאל , עליבות גלובאלית עם נודניקים אוניברסליים . העיר נטושה מתיירים . בסביבות שבע וחצי בערב יצאתי מאכסניית ימק " א לכוון מרכז העיר . עלטה מוחלטת בחוץ , השמיים מלאים בכוכבים ואני הולך בחשיכה . מדי פעם עובר אוטובוס עם פנס אחד , מפריח ענן עשן ומסתלק , ומדי פעם עוברת צללית בחשיכה לכיוון זה או אחר . אני דרוך אם כי לא חושש . כשהגעתי לאכסניה הייתי האדם היחיד בלובי , במרפסת ובחדר האוכל הענקי ולא התחשק לי להישאר כאן לבד . חזרתי למרכז העיר וראיתי את הילידים מתגודדים ליד אולם הקולנוע שמציג פעמיים בשבוע סרטי קראטה ופעולה .

אני במלון , במרפסת מול בריכת השחייה . מולי הקילימנג ' רו ודממה . חוץ משני טנזנים שיושבים במרפסת כבר משעות אחר הצהריים אין כאן אף אחד . נכנסתי לאולם ההתעמלות ועשיתי טאי צ ' י וקראטה . שקט מאוד . רק את הצרצרים שומעים , מזג האוויר נעים ובחושך אפשר לראות את השלג על פסגת הקילימנג ' רו .

הימק " א ממש נחמד , מטופח וחדריו נקיים . יש בו בריכת שחייה ואולם התעמלות והמחיר הוא עשרה דולרים ללילה , כולל ארוחת בוקר . גם שאר הדברים זולים . ארוחת ערב של בשר , צ ' יפס וסלטים עולה 400 שילינג ( פחות מדולר ).

ביום המחרת תכננתי להתחיל להתארגן על קבוצת מטפסים . אולי גם הבחור הגרמני יצטרף , ואם הכל ילך כשורה נוכל בתוך כמה ימים לצאת לדרך . בבוקר התברר לי שהגרמני עדיין לא עזב את ניירובי והחלטתי לצאת לבדי , או יותר נכון עם מדריך ששמו הונסטי ( כנות ). ימים יגידו . ושוב , לבן בין שחורים באוטובוס דחוס עד אפס מקום , אני מיטלטל כעפרון בקלמר בית ספר לכיוון הנשיונל פארק ( National Park ) – תחנת היציאה לטיפוס . הגענו בשעה אחת בצהריים והחלטנו לצאת למחרת בבוקר כדי להשאיר זמן לקניית אוכל לדרך . הונסטי ירד לשוק לקנות מצרכים בכסף שנתתי לו , ולא אשקר אם אגיד שחששתי שהוא לא יחזור . בינתיים נראה שאני לבדי . כמעט שאין תיירים . ישבתי במין בקתת עץ בסגנון שווייצרי עם גג משולש מעץ , בקתה שיכולה לאכלס כ -40 איש – ואני היחיד . גשם בחוץ ועוד מעט מחשיך . האזור כאן מיוער מאוד , ירוק מאוד , ועכשיו גם גשום מאוד . תכננתי לצאת לדרך למחרת בבוקר בסביבות שמונה - תשע לכיוון הפסגה .

............................................................................................................................................................


מנוחה בדרך לפסגה

החשיכה ירדה וירח עגול מאוד עלה . מסביב מספר בקתות , כולן נטושות . אין נפש חיה , רק אני . אני בג ' ונגל האפריקני עם ירח גדול . מאוד יפה פה . בקרבת מקום יש מלון , כמובן שללא חשמל כרגע , והלכתי לאכול בו ארוחת ערב . טבח בודד שידע שלוש וחצי מילים באנגלית הכין לי ארוחת ערב לאור עששית אחרי שניסה " לקרוע " אותי ב -2,500 שילינג והסתפק לאחר מיקוח קצר וחביב ב -1,000. ה " מלון " נראה כעיר רפאים – בתי עץ אפלים , אין אורח ואין חצי אורח , אין עובדים , רק עששית שלאורה אני אוכל אורז ובשר בקר ושותה ספרייט . הירח כוסה בעננים ומעט האור שחדר בין צמרות העצים נעלם . בלילה התעוררתי ארבע פעמים מתוך חלום ודימיתי שאני שומע פראי אדם מקומיים מנגחים את דלת הבקתה שלי ומנסים לפרוץ פנימה , אולם מזימתם לגנוב לי את המצלמה , לקשקש לי על כל החותמות בדרכון ולהכין אותי וול - דאן לחברי השבט שלהם עלתה בתוהו . גם הנחשים והעקרבים שהזדחלו לאיטם לכיוון שק השינה שלי לא הגיעו ליעדם והתעוררתי בריא ושלם לבוקר שקט . אכלתי ארוחת בוקר במסעדה מקומית : תה עם חביתה מ -18 ביצים .

בחזרה לפארק . מילאתי טפסים ושילמתי תשלומים שונים לרשויות הפארק (20 דולר ליום דמי כניסה , 20 דולר ליום עבור לינה בבקתות , 20 דולר " דמי הצלה " ו -20 דולר עמלות לסוכנים ). אספתי את התרמיל העמוס לעייפה בדברים שאני לא צריך ויצאתי עם המדריך הונסטי והסבל ביאטוס . השביל מתחיל בתוך היער ומדי פעם אפשר לראות קופים . מאוד בוצי והרבה מים . כעבור מספר שעות העצים נעלמים והצמחייה הופכת לשטוחה , כאשר הצמחים הגדולים ביותר הם קקטוסים ענקיים . אנחנו " מרביצים " קצב , מדלגים על נקודת הלינה הרגילה וממשיכים לאחרונה . בסך הכל עלייה של כ - 2,000 מטרים ממרנג ' ו גייט (Marangu Gate) בגובה 1,800 מטרים לבקתת הורומבו (Horombu) בגובה 3,700 מטרים.

בהורומבו , איזה פינוק , יש בקתות של ממש עם מזרונים , ונראה לי שאני יכול להתרגל לכך מהר מאוד . המדריך והעוזר הולכים להכין ארוחת ערב בעוד אני האפנדי יושב רגל על רגל ומסתכל בנוף . כאן כבר יש הרבה מטיילים , רובם בדרך למעלה . לארוחת ערב אכלתי צ ' אפטוס – מרק בסגנון אש - תנור וגם כנפי עוף , ועכשיו אני בתוך השק שינה כותב לאור נר והולך לישון .

............................................................................................................................................................


לילה לבן

רוב האנשים שמגיעים לכאן הם טיילים ותיקים ובשבילם הקילימנג ' רו הוא חלק קטן מטיול גדול באפריקה . במשך היום טיילתי לבדי לכיוון הר מוונזוי ( Mawenzi ) , טיול של כמה שעות בקצב שלי , ועשיתי טאי צ ' י . כשחזרתי למחנה פגשתי את ברנד הגרמני , שחשבתי שלא אראה לעולם . מסתבר שהוא היה במרוץ נואש להשיג אותי ואפילו שילם סכום עתק של 35 דולר כדי להגיע לימק " א במונית ספיישל , אבל למרות זאת פספס אותי בכמה שעות . היות ונשארתי כאן עוד יום נפגשנו ואולי נמשיך אחר כך לספארי .

למחרת בבוקר יצאנו מהורומבו לכיוון בקתת קיבו ( Kibo ), הנמצאת בגובה 4,800 מטרים בערך . ההליכה הייתה ארוכה , כ - 12 ק" מ, אבל בשיפוע מתון , ובסך הכל די קלה . כשהגענו לקיבו ברנד התלונן על כאב ראש ונשכב במיטה . כעבור מספר דקות הוא שוב התלונן על כאב ראש ועל בחילה , ואת השעות הבאות בילה בשכיבה כשהוא מקיא את המעיים שלו כל מספר דקות . החלטנו שאם כעבור מספר שעות מצבו לא ישתפר , הוא ירד למטה . השעה הייתה שבע בערב . לבקתה הגיע יפאני מתנודד כמו שיכור . מתברר שהוא הגיע לקיבו והמשיך היישר להר בניסיון להגיע ישירות לפסגה , אלא שבאמצע הדרך תקף אותו כאב ראש נוראי שהכריח אותו לחזור .

הרגשתו של ברנד השתפרה קצת וכולנו הלכנו לישון לקראת היציאה בחצות לכיוון הפסגה . בשעה תשע בערב שרר בחוץ חושך מוחלט . בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים . נכנסתי לשק השינה לכמה שעות . בסביבות 11 בלילה התחלנו להתארגן ליציאה . ברנד עדיין לא הרגיש לגמרי בריא אבל החליט לנסות . בשעה אחת בלילה יצאנו לדרך . ברנד יצא חצי שעה לפנינו . הונסטי הלך לפניי ואני עקבתי אחריו . הלכנו בקצב אחיד , כשאני מקפיד על נשימה סדירה . כעבור חצי שעה ברנד בא מולנו . מסתבר שהוא הרגיש מאוד לא טוב והחליט לחזור למטה . המשכתי בקצב אחיד ומהיר עם הונסטי . כעבור שעתיים הוא החל להתלונן על כאב ראש . הצעתי לו שתייה והוא אמר שהיא תגרום לו להקיא .

המשכנו . הרוח הייתה חזקה והירח שעלה בינתיים האיר לנו את הדרך . בעצירה הבאה המים בבקבוק הפכו לקרח ושתיתי מהתרמוס . הגענו לקצה הרכס והונסטי הרגיש מאוד לא טוב . אמרתי לו לחזור ותכננתי להמשיך לבד עם עוד מדריך ובחור אמריקאי שהיו בדרך לפסגה .

............................................................................................................................................................


השקט שנשאר

השעה הייתה ארבע וחצי בבוקר . קר מאוד ורוח חזקה . אני כבר רואה את הפסגה ומתקדם בקצב רצחני . כעבור שעה הגעתי לפסגה . רוח קרה וחזקה , והטמפרטורה יורדת למינוס 20 מעלות צלסיוס בערך . השחר עלה והשמיים החלו להיצבע בוורוד , אדום וצהוב . העננים מתחתינו . אני מנסה לצלם אבל המצלמה קפואה . הבטרייה גמורה מהקור . אני מוציא בטרייה רזרבית מהכיס הפנימי של המעיל וחובש על הראש כובע נוסף .

אפריקה מתחתיי , שמש כתומה צובעת אופק אינסופי באדום ומרחבי הסוואנה מכוסים בשמיכת עננים . יופי נדיר ששמור לפסגות הרים . כעבור 40 דקות אני מתחיל לרדת מהפסגה , מרתון ירידה עד לשער . מטורף לחלוטין לרדת כמעט 4,000 מטרים ביום אחד .

התחלתי ללכת באחת בבוקר . כעבור חמש שעות הגעתי לפסגה . 12 שעות חלפו עד חצי הדרך למטה וכעבור 17 שעות הגעתי לשער הכניסה לפארק , אחרי לילה בלי שינה ועם רגליים במצב רע . לאחר מספר דקות אני כבר בטנדר פתוח בדרך למושי . רוח נעימה מלטפת ואני הרוס מעייפות . כעבור שעה בערך אני יורד ליד הימק " א ומדדה לכיוון הכניסה . אני לא יכול לחשוב על כלום חוץ מאשר על מקלחת , לחלוץ את הנעליים , להחליף את הבגדים המזיעים והמטונפים ולאכול ספגטי בולונז עם בירה במסעדת המלון . ברנד הצטרף אלי תוך שהוא מתבאס מאי - הצלחתו . אני ממש הרוס מעייפות , ויבלות שטרם נראו במחוזותינו מעטרות את העקבים שלי . אני מדדה כמו נוראייב לכיוון המיטה . זו הולכת להיות שינה טובה .

............................................................................................................................................................


  מאמר  |  Ifeel  |  גלריה 


 


 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן