אל קפיטן - יוסמיטי פארק ארה"ב

  מאמר  |  וידאו - חדשות ערוץ 2  | מוסף הארץ  |  גלריה 

"בלתי אפשרי בעליל" זו המחשבה הראשונה שהייתה לי כשעמדתי והתבוננתי בו. למעשה, גם במחשבה שנייה וגם בשלישית: "לא ייתכן, לא מעשי, פשוט בלתי אפשרי". ובכל זאת, מקריאה ולימוד של ההיסטוריה ידעתי שזה אפשרי, ולא רק שאפשרי אלא גם שנעשה, ולא פעם אלא פעמים רבות. מין סתירה פנימית, כזו שיש כשרואים קסם שיודעים שהוא לא אמיתי ובכל זאת רואים אותו מתממש מול העיניים. מין הוקוס פוקוס שבו העיניים רואות את הקוסם מנסר את גוף הנערה לשניים והמוח מרגיע ואומר שזו אחיזת עיניים ושהנערה תישאר בריאה ושלמה ובעוד מספר דקות תעזור לקוסם להפריח את היונה של הקסם הבא.


ובעוד אני עומד, נטוע במקומי בפליאה, מוקסם מהיופי, אני נזכר איך לפני שנים רבות, כצעיר בטיול של אחרי צבא, עמדתי בדיוק באותו מקום, באותה פליאה, מהופנט, נמשך לקסם ולהרפתקה.

נהג האוטובוס שהייתי בו אותת, האט את נסיעתו ועצר ליד שורת המכוניות הארוכה שחנו בצד הכביש החוצה את עמק היוסמיטי (Yosemite Valley ), אחד הפארקים היפים והמתוירים ביותר בארצות הברית.
ירדתי מהאוטובוס, מולי שדה רחב, בו עמדו מפוזרים ובקבוצות קטנות עשרות אנשים. כולם מתבוננים בקיר גרניט עצום מימדים, מידי פעם מצביעים עליו ומחליפים משפטים נרגשים. הסתכלתי גם אני. לא ראיתי כלום מלבד את הקיר הזה שמתנשא לגובה עצום, פי ששה מהגובה של מגדלי עזריאלי.   מקרוב כל כך, הרמת המבט לפסגתו איימה לשבור לי את הצוואר, אבל עדיין לא הצלחתי לראות את מקור וסיבת ההתרגשות שאחזה בצופים האחרים. התקרבתי לקבוצה של תיירים מצוידים במשקפות שהייתה מלווה במדריך. סימני הבלבול כנראה שניכרו בפניי שכן המדריך באדיבותו הציע לי את המשקפת ואף כיוון אותי לנקודה מסוימת על הקיר. התבוננתי בתשומת לב ופרץ אדרנלין שטף אותי כשראיתי מבעד לעדשה נקודה זעירה על הקיר האימתני – מטפס צוקים שמפאת גודל הקיר לא ניתן להבחין בו בעין בלתי מזוינת. אי אפשר היה לראות אותו כפי שאי אפשר לראות נמלה ממרומי היציע של מגרש הכדורגל. אבל הוא היה שם, ולא לבד. מתחתיו ראיתי דמות נוספת, נעה באיטיות רבה במעלה הקיר. דקות ארוכות לא יכולתי להתיק מבטי מהם, מנסה ליישב בראשי את הסתירה הפנימית בין הבלתי אפשרי לבין מה שרואות עיניי. שנים רבות אחר כך, אעמוד באותה נקודה, כפות ידיי חבולות, פיסות עור ובשר קרועות מהן, נפוחות ממאמץ וזבות דם, ואתבונן באותו קיר אנכי שרק עכשיו ירדתי ממנו אחרי ארבעה ימים של טיפוס מפרך ועדיין לא אאמין.

הראשון שהעדיף לא להאמין אלא לנסות בנחישות אינסופית היה וורן הארדינג Warren Harding
, מטפס צוקים אמריקאי שנושא את שמו של הנשיא האמריקאי העשרים ותשעה. הארדינג, מהמטפסים המובילים בארצות הברית בשנות החמישים של המאה הקודמת היה הראשון לטפס על צוקים רבים ביוסמיטי אבל עד שנת 1958 הצוק, בהא הידיעה, נותר בבדידותו. הארדינג, שנודע באופי קשוח ובאישיותו הפרועה  אסף סביבו קבוצת מטפסים ובמאמץ קבוצתי לא רצוף שנמשך מספר חודשים תקעו יתדות, מתחו חבלים, העלו ציוד, עלו וירדו מהקיר. בנובמבר 1958, אחרי 47 ימים של טיפוס הגיע הארדינג, מותש אבל מנצח, לפסגה ומיד הפך לגיבור הבלתי מעורער של התקשורת ושל עולם הטיפוס. מאז, אין קירות הנחשבים "בלתי אפשריים", אין אתגר שלא נבחן והטיפוס על אל קפיטן הפך למסלול טיפוס הסלע הנחשב ביותר בעולם.

טיפוס צוקים מחולק באופן גס לטיפוס חופשי (Free Climbing
) ולטיפוס מלאכותי (Aid Climbing ). בטיפוס חופשי ההתקדמות היא תוך שימוש ואחיזה בפני הסלע, בזיזים, בליטות וסדקים. משקל הגוף כולו נישא בידיים והרגליים הנתמכים במבנה הטבעי של הסלע. להבדיל, בטיפוס מלאכותי נעזרים בציוד על מנת להתקדם. למשל, כאשר פני הסלע חלקים לחלוטין והם חפים מכל נקודת אחיזה הדרך היחידה להתקדם מעלה תהיה על ידי שימוש בציוד טיפוס כגון יתד מאסיבי שיוחדר לסלע ומעליו עוד יתד ומעליו עוד יתד כשהטיפוס הוא על מעין סולם חבלים הנתמך ביתדות אלו. בדרך כלל ההעדפה היא ל"טיפוס נקי" (Clean ), כלומר טיפוס שאינו 'פוצע' את הסלע ואינו משאיר עקבות מאחוריו. למשל, שימוש בוו הנתלה על גומחה בסלע ישמש אותנו כנקודה לתליית הסולם עליו ולאחר שטיפסנו גבוה יותר, הוו נשלף מהגומחה והסלע נשאר נקי, חף מציוד וללא חור או שבר.

ליוסמיטי הגענו אחרי חודשים של הכנות יסודיות שכללו אימוני כושר וכוח יומיומיים ומחנות אימון בירדן, איטליה וצרפת. צוקי הדולומיטים, הרי האלפים היפים וצוקי האבן האדומה של ואדי רם בירדן היו הדרך הארוכה והיפה שהובילה אותנו ליוסמיטי בארה"ב, קודש הקודשים של מטפסי הסלע בעולם, המקום שבו החלה ההיסטוריה של הטיפוס על קירות גדולים (Big Wall
), המוגדרים ככאלה שנדרש יותר מיום כדי לטפס אותם.

אתר הקמפינג הנקרא קמפ 4 (Camp 4 ) הוא המקום אליו מגיעים מטפסים מכל העולם. צעירים שכל חייהם סבים סביב טיפוס ואחרים, צעירים גם הם שהטיפוס הוא חלק חשוב מחייהם אבל אורח חייהם הוא נורמטיבי: לימודים, עבודה משפחה. ספורים המטפסים במאהל הגדול שעברו את שנות השלושים שלהם. עלייה במשקל, אובדן כוח בפלג הגוף העליון, ירידה בכישורי שיווי המשקל וביכולת הריכוז הם חלק מהאספקטים המסבירים את העובדה שטיפוס צוקים הוא בעיקרו ספורט לצעירים. יהיו כאלה שיגידו גם ששיקול דעת, מתינות והימנעות מלקיחת סיכונים גם הם סיבות לכך שנדירים המטפסים שעברו את שנות השלושים שלהם.
מחלקת "חיפוש והצלה" של רשות שמורות הטבע ביוסמיטי מפרסמת את הסטטיסטיקות הרלבנטיות במאמר שכותרתו "להישאר בחיים". 100 תאונות טיפוס מדווחות בשנה בממוצע ביוסמיטי, רובן המכריע קלות ומסתכמות בנקע או שבר בקרסול ובודדות בתוצאות טרגיות. מה שבטוח הוא שאם לוויין היה יכול לקחת צילום אווירי של ריכוזי האדרנלין מעל כדור הארץ, העמק של יוסמיטי היה נצבע באדום זוהר.
הסיכון שמהווה חלק אינטגראלי מהטיפוס הוא גם זה ההופך אותו לפעילות מתישה, פיזית ונפשית כאחד. השילוב של מאמץ פיזי גדול עם הבנת המחיר הגבוה של טעות גורמת לכך שכל המשאבים, פיזיים ומנטאליים כאחד מנוקזים לפעולת הטיפוס. הריכוז והמאמץ הנמשכים שעות ארוכות מתישים ובסוף היום, בקמפ 4 , יש את היכולת להירגע ולהתפרק מהמתח. כמויות אלכוהול עצומות ניגרות לתוך גרונותיהם של צעירים מכל העולם וכך גם לשכנינו הנורווגים למאהל. כטוב ליבם ביין, הם הציתו מדורת ענק ומהשוטרים שהגיעו כדי להשתלט על החגיגה הפרועה, סירבו להתרגש. "אתם נראים כאילו יצאתם מסרט מצויר" הטיחו הנורווגים המבושמים בפקחים וזה כנראה היה המשפט ששלח אותם לכלא ואחר כך הרחק מחוץ לגבולות ארצות הברית.

במאהל זרועים עשרות ארונות מתכת בעלי בריחים מתוחכמים שבהם נשמר כל המזון מחוץ להישג כפותיהם של הדובים החומים שחיים בעמק. עם הכניסה לעמק עשרות שלטים מציינים את נוכחותם של הדובים: החל בתמרורים המכתיבים נסיעה איטית למניעת פגיעה בדובים, דרך שלטים האוסרים על השארת אוכל במכוניות מחשש שיפרצו על ידי דובים, קטעי וידאו המדריכים כיצד להתנהג במקרה של מפגש עם דוב ועוד ועוד. אלא מה? לא רואים את הדובים ועובדה מתמיהה זו העלתה את ההשערה שמדובר על קונספירציה שמטרתה יצירת אווירת טבע פראי עם ניחוח סכנה – מתכון מושלם לתייר מחפש ריגושים קלים.

תוכנית הטיפוס שלנו הייתה פשוטה: שבוע של טיפוס מסלולים קצרים בני יום אחד, שבוע של טיפוסים ארוכים יותר הנמשכים יומיים ושלושה ימים ושבוע אחרון שיוקדש לטיפוס המרכזי על דל קפיטן.
השבוע הראשון עבר ללא תקלות או כמעט ללא תקלות. שחר קדמיאל, מדריך טיפוס מנוסה, שקול וחזק, מיכה יניב, אחד מעמודי התווך של הטיפוס בישראל, אנציקלופדיה מהלכת של עולם הטיפוס, בעל ידע עצום וניסיון מרשים ואני.
ההתרגשות, יפי הטבע וחודשי ההכנה שקדמו להגעה מתנקזים לימי הטיפוס הראשונים. מסביבנו בעמק הגדול  עשרות צוקים כשלפסגתם מובילים מסלולים ידועים ומוכרים שכבר זכו לשמות ושתיאור המסלול מפורט בספרי טיפוס של המקום. אנחנו מטפסים מסלולי טיפוס הנושאים שמות יצירתיים, Braille Book
, Royal Arches , Nutcracker , The Cookie Cliff .

שמות מסלולים אחרים, חלקם אקספרסיוניסטיים ואחרים אימפרסיוניסטיים, צופנים בחובם הבטחה להרפתקאות מסוגים שונים: Bitche’s Terror
, Lunatic Fringe , Hanging Teeth , Second Thoughts וגם Lurking Fear , Reason Beyond Insanity ו – Anti Ego Crack .
מסלולי הטיפוס הללו מתוארים בפירוט בספרים. התיאור כולל מפה של המסלול, אופי הטיפוס, למשל אם מטפסים על קיר שהוא בזווית שלילית או שמטפסים לאורך חריץ בסלע, את סוג הטיפוס - האם מלאכותי או חופשי, את האורך שלו ואת מידת הקושי והסכנה בטיפוס.



אורך המסלול מוגדר בפיץ' שהוא למעשה קצת פחות מאורך חבל (בדרך כלל 50 או 60 מטר), המרחק בין הנקודה בה יש אבטחה בתחילת הטיפוס ועד לנקודת האבטחה המאסיבית שבה יש מעין תחנה אליה מתחברים בסוף הטיפוס. ישנם מסלולים קצרים באורך של פיץ' אחד, מסלולים בינוניים באורך של 6 -12 פיצ'ים שכבר מגיעים לגובה של כמה מאות מטרים ויש את הקירות הגדולים הBig Walls-
, המסלולים המאוד ארוכים שאורכם מגיע ל – 33 פיצ'ים.
גם דירוג הקושי והסכנה מפורטים באותם ספרים על מנת שכל אחד, בעוד רגליו נטועות באופן יציב בקרקע המציאות יוכל לבחור את רמת הקושי והסיכון המתאימים לו. האם "אבטחה טובה וסכנה נפילה נמוכה" זה המינון המתאים או "פוטנציאל נפילה של 30 מטר. סיכויי הישרדות נמוכים" כמו למשל במסלול שמעביר את התחושה היטב:Nightmare on California Street”
".

במזג אוויר אידיאלי שחר, מיכה ואני מטפסים יום אחר יום גבוה מעל העמק. הנופים היפים של העמק נפרשים מתחתינו ואנחנו מבלים את רוב שעות היום בין שמיים וארץ. סלע הגרניט הקשה נותן תחושת ביטחון רבה בהשוואה לסלעי הגיר והחול המתפורר של ואדי רם אבל עושה שמות בכפות הידיים שלנו. העור מתקלף, שפשופי הסלע חורצים בבשר, עצמות הקרסוליים נכתשות בחריצי הסלע אבל רמות האדרנלין, כשמתחתינו פעורה תהום של מאות מטרים, דוחפות אותנו למעלה.
הטיפוס הוא ספורט תובעני. כל תשומות ומשאבי הגוף והנפש נדרשים כדי לעמוד במשימה. ריכוז  ושיווי משקל עדין ביותר, מאמץ שרירי גדול, התגברות על פחד, קור רוח וסבלנות. יום טיפוס ארוך הוא יום מפרך הן פיזית והן נפשית. המאמץ של הימים הראשונים מאיים לקרקע אותי. כאבים עזים בגב התחתון משביתים אותי למשך 24 שעות בהן אני מתקשה ללכת לזוז ובוודאי לטפס. ממעמקי התרמיל אני שולף את הכדורים, המשחות, המדבקות ושאר התכשירים שאמורים לסכך את הרגשת הכאב ולרפא את מקור הכאבים ובאדיקות של יוגי בודהיסטי לוקח כדורים מורח משחות מדביק מדבקות ומתפלל לאל מטפסי הסלע.
הכדורים והמשחות לא עזרו אבל כנראה שהתפילות לאלוהי המטפסים נענו ואנחנו שוב תלויים בין שמיים וארץ על צוק ששמו המגדל הנטוי – Leaning Tower
. צוק ענקי, מוטה כמו מגדל פיזה ואנחנו מטפסים עליו דווקא מהצד הנטוי. בארבע בבוקר, בחשיכה ובצינת הבוקר, פנס הראש מאיר את פני הסלע שמולי כשמסביב עלטה מוחלטת. אני מקפיד להיות מרוכז ולפני כל תחילת קטע טיפוס עובר על רשימת נקודות הכשל האפשרויות: האם טבעות האבטחה במקומן? האם קשר החבל מהודק וקשור כראוי? האם רתמת הטיפוס מהודקת נכון? האם מערכת הקשרים והעגינות לקיר יציבה? ועוד. סידרה של שבע שאלות שנשאלו בכל פעם מחדש ושבכל פעם הזכרתי לעצמי את חשיבות ההימנעות מתשובה בהיסח הדעת. עשרות ההרוגים בתאונות הטיפוס ביוסמיטי היוו תזכורת חד משמעית לחשיבות תשומת הלב.
אחרי עשרה פיצ'ים וארבע עשרה שעות של טיפוס הגוף צועק הצילו. ההרגשה היא כאילו במשך יממה שלמה העברת דירה מהקומה הרביעית לדירה בבניין אחר בקומה החמישית, בלי מעלית, בלי עזרה ובלי מנוחה. הגוף מפורק, השרירים כואבים והתחושה הכללית היא כאילו הוכית במקל במשך שעות ואחר כך נזרקת לכלוב לקרב עם כלבי אמסטף. אנחנו על הקיר, השמש שקעה ובפיץ' הלפני אחרון אנחנו מגיעים לגן עדן: משטח סלע רחב שמאפשר לשלושתנו להשתרע בנוחות בשקי השינה, קשורים לקיר לשנת לילה טרופה.

מסלול הטיפוס ההכנה האחרון שלנו נקרא 'צריח החץ האבוד' (Lost Arrow Spire
) עמוד גרניט בגובה 800 מטר שבמשך שלושה ימים, טיפסנו עליו באיטיות סיזיפית כששמות התחנות המתאימות לחניית לילה מבטאות את תחושות המטפסים: First Error ואחריו ה – Second Terror . התוודעת לעמוד הגרניט הזה בביקור שלי ביוסמיטי לפני שלוש שנים. במגרש החנייה שליד בית הקפה שבמרכז הכפר הלב שלי מחסיר פעימה. מעלינו, דמות מיקרונית חוצה את קו הרקיע מעל תהום פעורה בגובה עצום של 800 מטר. בהליכת זיקית לאורך חבל, הדמות המתנדנדת על החבל המתוח גורמת ללב שלי להתחיל לדפוק בחוזקה.
בסוף היום השלישי, חצינו בהליכת זיקית את התהום שבין קצה הצריח ובין הרכס ותמונת הדמות המיקרונית שראיתי לפני שלוש שנית חזרה אליי בדה ז'וו – הפעם מהצד השני.

הימים שלפני הטיפוס האחרון לפסגת האל קפיטן עברו בהכנות קדחתניות – קופסאות שימורים של צ'ילי קון קרנה, פאוור בארס לשיקום האנרגיה, אבקות פרוטאינים שייבנו את השרירים המתפרקים, אבקת שתייה איזוטונית לשמירה על מאזן נוזלים ומינראלים בגוף ארבעים ליטר של מים.

כל המים, האוכל, שקי השינה וציוד העזרה ראשונה נדחקו לתוך קיטבג ענקי שבעגת המטפסים זכה לכינוי חזיר (Pig
) שבמשך ארבעת ימי הטיפוס נצטרך למשוך אותו למעלה בעזרת חבלים וגלגלות. בשעות אחר הצהריים אנחנו למרגלות הקיר העצום בהתרגשות ובחששות מהלא נודע.
מתחילים לטפס את ארבעה הפיצי'ם הראשונים שיביאו אותנו לנקודה בה נוכל להעביר את הלילה הראשון. המאמץ על כל שרירי הגוף מתיש: משקל הקיטבג המתחכך על הסלע, משקל התרמילים שעלינו והטיפוס עם הציוד עלינו עושים שמות בגוף. עם חשיכה אנחנו פותחים שלוש קופסאות שימורים של צ'ילי קון קרנה, אני מתיישב קשור על משטח משופע של חצי מטר ועל אף העייפות לא מצליח להירדם. נסו אתם לישון על מגלשה בגובה 200 מטר. אור הבוקר הראשון גואל אותנו מהסיוט ולפני היציאה לדרך אנחנו מערים לתוכנו כמויות גרנולה עתירת פחמימות שתספק לנו אנרגיה לפחות לשעות הראשונות. לטיפוס צריך סבלנות וצריך סובלנות. ההתקדמות של המטפס המוביל איטית ופיץ' אחד יכול להימשך שעתיים. בשעתיים הללו המאבטח אליו המטפס המוביל מחובר בחבל חייב לשמור על ערנות – אם ייפול המוביל צריך המאבטח לשמור עליו מפני נפילה. כך, פיץ' אחר פיץ', מטר אחר מטר. "תהיה איתי" קורא שחר ומבקש את ערנותו המלאה של מיכה כשהוא נמצא לפני קטע טיפוס מפחיד ומסוכן שעובר בשלום ובאנחת הקלה של שחר הנשמעת למרחוק.

הטיפוס מביא את המטפס לאינטימיות מלאה עם הסלע. כל זיז, כל בליטה קטנה הופכים לקריטיים, למצילי חיים, למושיעים. שיווי משקל מאד עדין וריכוז מלא. לעיתים הפחד מצמית ומשתק. התחושה היא שהגעת לנקודה חסרת מוצא. תתקדם – תיפול, תישאר במקום – השרירים יקרסו אחרי מספר שניות ותיפול. לרדת אי אפשר. הפחד מטפס במעלה עמוד השדרה, האדרנלין גואה ואז נשלף נשק יום הדין.
סדרת נשימות ונשיפות עמוקות מחזירות את השליטה על הגוף ועל המוח, מחזירות את הפוקוס ומזרימות חמצן לשרירים היגעים. מיכה עשרות מטרים מעלינו מתמודד עם פיץ' המדורג כקשה במיוחד. מבעד לרוחות החולפות על פני הסלע אנחנו שומעים את מיכה. "מיכה הפעיל את הקטר" אני מתלוצץ עם שחר בעודנו תלויים בתוך הרתמות, אדישים לתהום של 500 מטר הפעירה תחתינו.



נקודת השינה שלנו בלילה השני נחשבת לרמת חמישה כוכבים – מדף רחב יחסית שרוכבו כמטר ואורכו כשלושה מטר מאפשר לנו להשתרע בנוחות יחסית בתוך שקי השינה. כאבי הגוף זוכים להתעלמות מוחלטת – מה יעזרו התלונות, הבכיות או הכאבים – מכאן כבר אין חזרה, הדרך אחת ויחידה והיא מובילה למעלה, ייקח כמה שייקח, יכאב כמה שיכאב. ובכל זאת מידי פעם נשמעת צעקת הצילו של הגוף. שריר שמאיים להיקרע, פצע שנפתח ובשר שנגרס בחיכוך גס במשך שעות ארוכות מגיר דם.

בדרך למעלה הקיר טומן הפתעות. כזו היא למשל 'נדנדת המלך' ,הקינג סווינג (King Swing
). בנקודה מסוימת לאורך הטיפוס מגיעים לקטע שלא ניתן לטפס עליו. פני הסלע חלקים לחלוטין וחפים מכל נקודה שבה אפשר לתקוע אבטחה. כדי להמשיך ולטפס, צריך לעבור כמה עשרות מטרים מערבה. איך עוברים? כאן מגיעה הנדנדה. שחר משתלשל למטה שלושים מטר ובהדרגה מתחיל להתנדנד מצד לצד לרוחב הקיר. שחר מתחיל לרוץ על פני הקיר ובכל ריצה כזו מזנק לחלל כדי להגדיל את טווח התנועה. מריצה לריצה, טווח תנועת המטוטלת הולך וגדל ושחר מרחף עשרות מטרים באוויר עד הזינוק האחרון. בנקודת השיא של המטוטלת הוא נאחז בסדק שבסלע, כל שריריו רועדים מאדרנלין והתרגשות. מכאן אפשר להמשיך ולטפס מעלה. מזג האוויר שעד עכשיו האיר לנו פנים מתחיל לאיים. רוחות עזות נושבות לרוחב פני הסלע, התקשורת בינינו שעד עכשיו התנהלה בנוחות עברה לצעקות שנבלעו ברוח העזה וכעת מכשירי הקשר שלנו מהווים את אמצעי התקשורת הכי יעיל. הרוח מנדנדת אותנו, מעיפה את החבלים, מסבכת את הטיפוס וכשאנחנו מתקרבים לחשיכה מחליטים לעצור.

בלילה האחרון אנחנו כבר לא בררנים, וגם אם היינו זה לא היה עוזר. "מדף ההתאבדויות (Suicide Ledge
) כך כינה שחר את המקום עליו העברנו אל הלילה האחרון. מדף סלע משופע בגודל של מטר על מטר שנשכבנו עליו מכורבלים, כפותים בחבלים המעוגנים ביתדות לסלע, אוחזים בקצותיו כדי לא להיכנע לכוח המשיכה המאיים לגלגל אותנו לתהום. בקרב בין האימה לתשישות, נצחה התשישות והגוף נכנע, וויתר ושקע מיד פעם בשינה טרופה. ברגעי הערות, התבוננתי למטה. בשעות הבוקר המוקדמות ראיתי הרחק מתחתיי בעמק את ראשוני התיירים מכוונים את המשקפות שלהם ואת הטלסקופים שלהם לכיוון הקיר. "טמבל, עליך הם מסתכלים" נזפתי בעצמי אחרי מספר שניות שבהם תהיתי ביני לבין עצמי מה מקור העניין שלהם.



זה היום הרביעי והאחרון שלנו בעולם הורטיקאלי. אנחנו באוקיאנוס של סלע גרניט, כוח המשיכה, עקשן ומתמיד מושך אותנו מטה וכוח הרצון, מיומן ונואש מושך אותנו מעלה. גם היום כל התחברות וכל התנתקות מהחבל דורשת את כל תשומת הלב, אסור לטעות, אסור לתת להיסח הדעת מקום ואסור לתת לרוטינה להכהות את החושים. אני מקפיד על סדרת הבדיקות: הקשר נכון – כן, הטבעת נעולה – כן, הטבעת השנייה נעולה – כן, הציוד במקום – כן, הנתיב ברור – כן. סדרת שאלות שכל פעם מחדש כאילו נשאלות בפעם הראשונה וכל פעם, כך אני מקפיד, נענות במלוא תשומת הלב. ושוב, אנחנו קשורים בחבל אמנם לא בטבורינו אלא בחבל לרתמה שבאזור הטבור, תהום פרושה מתחתינו והחבל שעוביו 9.8 מילימטר מפריד בין אסון לניצחון.  זה היום האחרון וריח הפסגה כבר מורגש באוויר. אחרי שבמשך ארבעת הימים האחרונים שתינו מים במשורה והתייבשנו עד כדי סכנה, אנחנו מרשים לעצמנו להרוות את הצימאון. היום נגיע למעלה וכל קילו משקל כבר מיותר. אנחנו שותים ומכלים את רזרבות המים שלנו ואת שאריות האוכל וממשיכים לטפס. רדת החשיכה לא עוצרת אותנו ומיכה מתקדם ראשון – נחוש ונמרץ ואנחנו אחריו.
בחשיכה מוחלטת אנחנו מגיעים לפסגה, לעולם אופקי, לעולם של עצים ואבנים. לעולם שבו רגע של חוסר ריכוז וחוסר זהירות  עלול להסתיים לכל היותר בברך כואבת ובשפשוף קל, עולם שבו הרגליים נטועות בקרקע ורק המחשבות נוסקות ומטפסות לגבהים אסורים. אני פורש שק שינה, מתקין אבן למראשתי, נשכב, ולא יכול להימנע מהמחשבה הבנאלית על ההנאות הפשוטות שחיי היומיום מזמנים לנו. מתוך שלווה ורוגע, אני מתבונן בשמיים זרועי הכוכבים. שעה קלה אחר כך אני שוקע בשינה עמוקה וחלומות על סולם ענק שראשו בשמים ומטפסים עולים ויורדים בו, גורמים לי לחייך מתוך שינה.   
      


  מאמר  |  וידאו - חדשות ערוץ 2  | מוסף הארץ  |  גלריה 


 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן