מרתון החולות בסהרה

  מאמר  |  וידאו  |  גלריה 


הרבה תחרויות התמודדו על התואר המירוץ הרגלי הקשה ביותר בעולם אבל רק תחרות אחת זכתה, ובגדול. קבלו את מרוץ הסהרה. 250 קילומטר, בדיונות החול של מדבר סהרה בטמפרטורות המגרדות את ה – 55 מעלות. את זה שהמתחרים רצים כאשר על גבם תרמיל עם כל הציוד והאוכל לשישה ימים כבר אמרנו? לאורך המסלול שנשמר בסודיות עד הערב שלפני תחילת התחרות מקציבים המארגנים 9 ליטר מים ליום למשתתף. נזקקת ליותר? קבל אינפוזיה ותיפסל. בתנאים האלה רצים מורידים כל גרם יותר- גזירת השרוכים, קיצור ידית מברשת השיניים הם רק חלק מהטכניקות. דניאל קרן חזר מהתופת בסהרה עם חיוך.


בקו הזינוק השתרע הצל על החול משמאלי, ארוך וצר. הוא התחיל לרוץ לידי, גמיש ומתפתל על הדיונות, ברוח העזה שהעיפה ענני חול מסמאים. בצהרים, כעבור 40 קילומטר, הוא כבר היה לפני, קצר ונחרץ, נאבק בתשישות ובחום הכבד. לאט לאט נמתח שוב, הפעם לימיני, עד שבקילומטר ה -60, עם רדת החשכה, התחיל לדעוך - יחד איתי - מפנה מקום למעגל האור שהטיל פנס הראש שלי כשני מטרים לפני, נזהר לא להירמס תחת צעדי הריצה.

חוג האור ריצד מולי עד לקילומטר ה – 90 מתחת לשמים זרועי כוכבים. הרחק באופק ראיתי את מקל התאורה הזרחני שנשא הרץ שלפני, קופץ ומתנדנד באוויר כמו גחלילית ענק מטורפת. ואז מחקו האורות של קו הסיום את כל האורות האחרים מסביבי, את מעגל האור, את הצל שמזמן נשכח ואפילו את השמים המכוכבים. כשחציתי את הקו שמעתי במעורפל מחיאות כפיים. מישהו חיבק אותי בחום וצעק באוזני כמה מלים בצרפתית, שאיני מבין גם ברגעי הצלולים יותר, אבל ההתרגשות דבקה בי: זה עתה הצלחתי להשלים ריצה של 90 קילומטר במדבר, והיום המאמץ ביותר במירוץ הארוך הזה מאחורי. עם שוך מחיאות הכפיים נעמדתי, לראשונה זה עשר שעות, והכל מסביבי שקט, נעצר, דמם.

חמש דקות אחר כך כבר הייתי בתוך שק השינה באוהל, יריעת יוטה שחורה מתוחה על כלונסאות עץ מתחת לשמים צלולים. דממת המדבר נקרעה מדי דקות אחדות במחיאות כפיים אשר קידמו כל אחד ואחד מהרצים שהצליחו לצלוח את היום הקשה הזה.

במשך כל אותו הלילה הגיחו רצים מתוך החשכה, פנס הראש מבשר על התקרבותם, ובעקבותיו צללית שחורה שרצה-כושלת לקראת האור הצבעוני הגדול. עד שעות הערב שלמחרת, כמעט 40 שעות מאז צאתם לדרך, עוד הגיעו האחרונים בספק הליכה ספק ריצה, מתחבקים בהתרגשות על קו הסיום, יודעים שעברו את המבחן הגדול: חמישה ימים וארבעה מקצים מאחוריהם, ונותרו עוד יומיים, הראשון - מרתון של 42 קילומטר, והשני, האחרון, יום "קצר", רק 20 קילומטר.


רעיון "סאדו-מסחרי"

ריצת מרתון היא מאמץ גופני ונפשי מפרך. שש ריצות רצופות, במשך שבוע ימים, מפרכות פי עשרה. הוסיפו לזה תרמיל גב במשקל ראשוני של 11 קילו ובו ציוד הישרדות מגוון ואוכל שצריך להספיק לשבוע, מקמו את המירוץ במדבר סהרה והזניקו אותו מדי בוקר בשעה תשע, כשהשמש הלוהטת כבר מטפסת לאמצע השמים, וקיבלתם תחרות המותחת את גבולות היכולת האנושית. זהו מרתון החולות - המירוץ הרגלי הקשה ביותר בעולם.

התחרות נמשכת לאורך כ - 250 קילומטר ושבוע ימים, ומשתתפיה נושאים על גבם את כל הנדרש להישרדות במדבר (מזון, משאבת ארס, נורי תאורה, מצפן, עזרה ראשונה, שמיכה תרמית, שק שינה, בגדים, 2 ליטר מים, כדורי מלח, מראת איתות). את המים קוצבים המארגנים לפי מכסה של תשעה ליטר ליום לרץ. אם זה נשמע כהמצאה סהרורית של מוח שנצלה זמן רב מדי בשמש המדברית, זה לא במקרה: מרתון החולות הוא פרי חזונו של הצרפתי פטריק באואר, שהגה אותו לאחר שחצה בעצמו 200 קילומטר בסהרה. למרבה הפלא, הרעיון ה"סאדו-מסחרי" הזה תפס והיכה שורשים, והוא מתגשם זו השנה ה - 19 ברציפות בסהרה המערבית, סמוך לגבול מרוקו-אלג'יריה. על תובענות המירוץ יכולה להעיד העובדה שבטופסי הרישום מצוין גם תעריף של הטסת גופה הביתה. בדרך נס, גבה מרתון החולות עד היום רק קורבן אחד, צעיר צרפתי שלקה בהתקף לב ביום השלישי של המירוץ לפני כמה שנים.

מדי שנה בשנה גדל מספר המשתתפים בחוויית ההיטהרות בתופת של הסהרה, כל אחד וסיבותיו, הנכתבות בטופסי הרישום. משתתף אמריקאי, שלא מאמין כנראה בדיאטות מתונות, רץ במטרה להוריד משקל. אחד האיטלקים כתב שהובטחו בחורות יפות מיד אחרי הדיונות, ובנקאי מסין כתב בסגנון פיוטי שמאחורי שולחנות כתיבה מלבלבים רעיונות משונים. משתתף גרמני בן 67, שהגדיר את מקצועו "משורר", ציין תחת "ענפי ספורט הרפתקני אחרים שהשתתפת בהם" - "מנוחה". על השאלה מה הביא אותו להשתתף במרתון החולות, השיב לאקונית: "כמה שירים וסיפור אחד".

כאן, מן הסתם, נשאלת השאלה מה הביא אותי למדבר, גם אם לפעמים נדמה לי שקל יותר לחצות את הסהרה בריצה מאשר לספק תשובה משביעת רצון. ובכל זאת, במהלך המירוץ (לא ייאמן כמה מקום למחשבה מתפנה תוך כדי ריצה, ביחידות, לאורך מאות קילומטרים חוליים) עלו במוחי המתמוסס מחום כמה תשובות אפשריות. אני מאוד אוהב לרוץ. על אף שגיליתי אותה לא מזמן, הריצה היא האמנות שלי: קח את גופך, את יחידך, אשר אימנת, והעבר אותו מהר מנקודה אחת לנקודה אחרת. רצוי בטבע. אני אוהב לטייל במקומות לא מובנים מאליהם. אני אוהב את סוג המפגשים ואת המגע האנושי המתרחשים רק בהרפתקאות כאלה. אני אוהב אתגרים שיש בהם יותר ממאמץ פיזי גרידא. ואני ממש אוהב לחצות קווי סיום. נראה לי שקו הסיום בסהרה הוא הקו האולטימטיבי.

באפריל השנה השתתפו בתחרות כ - 700 רצים מ30- מדינות, רובם צרפתים, ואחריהם אנגלים, גרמנים, איטלקים, אמריקאים ויפאנים. יומיים לפני תחילת המירוץ התקבצנו כולנו בעיר וורזאזאת ( Ouarzazate ), בשולי מדבר סהרה, עם הרי האטלס המושלגים ברקע. מסביב לבריכה הכחולה התהלך הסיפור על האיטלקי שהלך לאיבוד בסופת חול לפני שלוש שנים, הוכרז נעדר לאחר ארבעה ימי חיפוש של הצבא המרוקאי, וכעבור שבוע נמצא באלג'יריה, מרחק 320 קילומטר ממסלול המירוץ, על סף מוות מהתייבשות. או הסיפור על האנגלי קטוע הרגל, שהוכיח לעולם ולעצמו שאין דבר העומד בפני הרצון, שלו לפחות.

מתוך מאות הרצים השנה, מתבלטים כמה טיפוסים צבעוניים: נהג מונית אנגלי שרץ בתחפושת של שפן, במטרה לגייס כספים למרכז רפואי לטיפול בסרטן שאשתו אושפזה בו. אחר התהדר בחליפת פראק שדגל אנגליה מצויר עליה, ויפאני אחד רץ בתלבושת סמוראי - לפחות עד שפרש מהמירוץ.

מוורזאזאת יצאנו לנקודת הזינוק בסהרה, שבע שעות נסיעה במשאיות מדבר של הצבא המרוקאי. היום שלפני המירוץ הוקדש לבירוקרטיה: המארגנים אספו מהרצים את האישורים הרפואיים הנדרשים, שקלו את הציוד שלנו ובדקו אותו, לוודא שכל משתתף נושא את ציוד החובה ואת מכסת הקלוריות היומית המינימלית. בשעות הערב הצטרפנו למקומיים שבאנשי הצוות, הבֶּרבֶּרים, ששרו במרוקאית, רקדו ותופפו על פחים.

מרתון החולות כולל שישה מרוצים לאורך דיונות, נאות מדבר, ערוצי נחל, הרים ומשטחי חול עצומים, כולם בסהרה - המדבר הגדול בעולם. המסלול משתנה מדי שנה, ונשמר בסוד עד תחילת המירוץ, אז מקבל כל משתתף "ספר דרך". רוב המסלול מסומן בשטח, אך יש קטעים שבהם על הרצים לנווט את דרכם בעזרת מצפן בכוחות עצמם.

מדי ערב אנחנו מתקבצים במאהל הענקי הנודד בעקבותינו, מטפלים ברגליים החבולות ומזדחלים לשקי השינה. מקלחות אַיִן, ומי שיתפתה לאלתר לו מקלחת מבקבוק מי השתייה המוקצבים במשורה מסתכן בהתייבשות, ובעקבותיה - בנשירה מהמירוץ. גם על הארוחות נחלום בכיסופים אחרי שהכל יסתיים: מכיוון שכל האוכל נסחב על הגב, כל גרם חייב להיות מרוכז ויעיל, והטעם לא נמנה עם הקריטריונים. המזון מורכב מאבקות חלבונים, חטיפי גרנולה עתירי פחמימות ושאר תוצרי מעבדה שמי שאינו ספורטאי לא יידע את טעמם לעולם, ומוטב לו כך. מפעם לפעם, אם הרוח המדברית תנשוב לעברנו מכיווּן המאהל של העיתונאים המלווים את המירוץ - השנה קרוב ל - 80 נזכה לשאוף ניחוח עוף באגסים ויין או קרם ברולה מארוחות הערב המפוארות שלהם.


זהר ארגוב בים הדיונות

היום השלישי התחיל כשני קודמיו. השמש שהתרוממה מעל לאופק צבעה את הדיונות בזהב, וקצת אחרי שש בבוקר פורקו מעלינו האוהלים השחורים בעודנו בתוך שקי השינה. כעבור דקות אחדות התעורר המאהל כולו לחיים. גזיות הובערו, קרם שיזוף נמרח, יבלות נחבשו ותרמילים נארזו. במאמץ נואש להפחית מהמשקל הנישא לאורך עשרות הקילומטרים נגזרו שרוכי הנעליים וכל שאר הרצועות לאורך המינימלי הנחוץ. עשרות מטרים של פלסטרים רחבים הודבקו לגב הרצים כדי למנוע חיכוך בין התרמיל והנושא אותו בדרך הארוכה. אדרנלין של טרום זינוק הורגש באוויר. כל אחד מאיתנו ניגש לעמדה של חלוקת המים, הגיש את הכרטיסייה לניקוב המאשר שקיבל את מכסת המים הראשונה, ליטר וחצי, והתקדם אל קו הזינוק.

הדקות שלפני היציאה הוקדשו לעיון אחרון בספר הדרך. המסלול היום קצר יחסית, 38 קילומטר "בקו אווירי", שזה כמו למדוד את הטמפרטורה בסהרה בצל. אין צל ואין קו אווירי, אלא אם אתה ציפור. המפה לא בישרה טובות: ה – 38 ייהפכו ל - 45 קילומטר, כ - 25 מתוכם באזור של דיונות גבוהות, רצופות. לאזור הזה גם ג'יפים ומשאיות לא יכולים להגיע ולפיכך לא יהיו לאורכו תחנות של חלוקת מים. זהו "יום הדיונות" הידוע לשמצה.

בשעה תשע בבוקר מתרכזים כל 700 הרצים ליד השער, שם נמצא קו הזינוק. עשרות דגלים מרשרשים מעלינו, ולידינו בלונים צבעוניים בגובה בניין, נושאים את שמות נותני החסות לאירוע. אני מזנק יחד עם מאות חברים לריצה, מתרחק מקשת הדגלים הססגוניים ומבלוני הענק, ויודע שהם יצוצו כמו פטה מורגנה, כאילו לא הוזזו משם כלל, בעוד 45 קילומטר, ויקדמו את פני בעליזות במאהל החדש. שירים איריים וסקוטיים קופצניים מהערב הקודם מתנגנים לי בראש. מכיוון שאני נציגו היחיד של עם ישראל במירוץ, נרשמתי דרך המשרד האנגלי וסופחתי לצורך העניין (שוב!) לאימפריה הבריטית. כך שובצתי באוהל שמזכיר סיטקום בריטי פרוע, המצהיל מאוד את מצב רוחי. החברים לאוהל - רוֹבּוֹ, דייב, שיימוס, מייק, דייוויד, קווין, כריס ומארק - רצים לא רחוק ממני, לפני שייפערו מרחבי חול בינינו.

אני מתקדם בקצב אחיד, איטי למדי. לפנַי כ - 200 רצים ומאחורַי כ - 500 . בשלב המוקדם הזה של הריצה החושים עוד ערים וחדים. אני חש את האדמה מתחת לנעלי ורואה את ההרים המשוננים באופק. מדבר הסהרה כמעט נטול ריח. הרוח נושאת חול ואבק, וריחות הפריחה הקצרה של הצמחים הספורים בטלים בשממה הגדולה. כקילומטר לפנַי אני מזהה את תחנת הביקורת, זו שאחריה מצפים לנו 25 קילומטר של הדיונות. אני לוגם את שארית המים מהבקבוקים שעלי ומכין את הכרטיסייה לניקוב. בתחנה אני לא עוצר למנוחה. אני אוסף את שלושת הליטרים של המים, מרווה את צמאוני בכחצי ליטר ומוזג את השאר לתוך הבקבוקים שעל גופי. כעבור דקה אני שוב בדרך. הריצה היום תובעת ריכוז, אי אפשר לחלום ולהיסחף במחשבות. צריך לנווט, לתכנן את צעדי הריצה בחול העמוק בעליות ובירידות, לחשב את כמות המים.

לפני נפרשים לכל מלוא העין דיונות חול זהוב, שמים כחולים עזים ואור בוהק. רצים רבים עצרו להפסקה בנקודת הביקורת, אלה שהמשיכו מיד רצים בקצב איטי, ואני חולף על פניהם. כעת לפני כ - 100 רצים ומאחורי כ - 600. עשר דקות לאחר תחנת הביקורת אני נכנס לדיונות הגדולות. ים צהוב עם גלים בגובה 20 מטר, כגובהו של בניין בן שש קומות. אז כך נראה מדבר סהרה, אני חושב לעצמי. מדרונות החול התלולים והטובעניים מתחילים לגבות מחיר, והרצים שלפני נשברים, רובם עברו להליכה.

שבועות רבים של אימונים על חוף הים בתל אביב, וחריש עמוק של המסלול הקרוי "אסון טבע" בווינגייט, עם תרמיל מלא משקולות על הגב, מוכיחים את עצמם. אני מרגיש חזק ומתקדם בעקשנות, עוקף עוד כ – 50 רצים. המרחק בין הרצים הולך וגדל. פתאום אני מוצא את עצמי לבד במרחב של חול, עצום עד סחרחורת. יד ימין מחזיקה מצפן ששומר עלי בכיוון הנכון. מדי עשר דקות בדיוק אני שותה, שתי לגימות של מים ושתי לגימות של משקה אנרגיה (עתיר סוכרים, מלחים, ויטמינים ופחמימות). הרגליים שוקעות שוב ושוב בחול הרך עד אמצע השוק, ועל פסגת הדיונה מולי אני רואה את הנסיך הקטן, עומד ומנופף לי לשלום.

החום מכביד על הגוף, האוויר מלובן ממש. מד החום מורה על 55 מעלות צלזיוס. כעבור שלוש שעות וחצי, רק רצים ספורים נשארו לפני. העליות והירידות מהדיונות דורשות תשומת לב קפדנית: לבחור את הנתיב הנכון, לא ללכת לאיבוד, לשמור על קצב הנשימה, לשתות באופן מסודר. אני חושב על האחרים, על המאמץ האדיר, על סכנת ההתייבשות, על התשישות. בקילומטר ה - 40, הרבה אחרי שהמוזיקה האירית דממה, מציץ אלי מפעם לפעם מבין הגבעות הפרצוף הג'ינג'י של רובו, שר בקול של זהר ארגוב את "ים של דמעות", משום מה.

אחרי ארבע שעות, מראש אחת הדיונות הגבוהות, נשקף מחזה מרנין ("מחמם לב" לא יתאים כאן): הדיונות מסתיימות סוף סוף, ים החול נרגע, ומשם למאהל עוד כארבעה קילומטרים. בסוף הדיונות נוכחוּת לא מדברית: רופא ניצב שם לקבל את פני הבאים, לשאול לשלומם ולטפל בפגועים. אולי בגלל החום, אני לא מצליח להיזכר איך אומרים בצרפתית "הכל אחלה, אחי", וממילא אין לי נשימה מיותרת לדיבורים. אני מחייך אליו לאות שהכל tres bien וממשיך.

הריצה בערוץ הנחל המישורי קלה יחסית ואני מגביר מהירות, סוגר פער על רץ מספר חמש של המשלחת המרוקאית. על סף האופטימיות, חושך בעיניים: אני מקלל את מארגני התחרות בכל שפה אפשרית כשאני מגלה שהדובדבן לסיום הוא עוד קטע של דיונות. בשלב הזה הגוף כבר ממשיך מעצמו והמחשבות לא ממש הגיוניות. באופק מרצדת הצבעוניות החוגגת של הדגלים והבלונים המיוחלים. אנרגיות חבויות מתעצמות ודוחפות אותי לשם, ואני חוצה את קו הסיום בחיוך גדול. 683 רצים מאחורי, 16 לפני.

אני מציג את הכרטיסייה לניקוב, אוסף את שלושת בקבוקי המים שהרווחתי ביושר, מדדה לאוהל וחושב על האחרים. הקושי היום הוא עצום ואני חושש לאיטיים ולחלשים יחסית, שנצלים זמן רב יותר בכבשן המדברי. לאט לאט מגיעים הרצים הבאים, תחילה ברווחים גדולים ביניהם, אחר כך יותר בצפיפות, ולבסוף שוב בהפרשים גדולים.

 

70 אלף ליטר מים

זיקוק החירום הראשון נורה לאוויר כשעתיים אחרי שהגעתי למאהל והזעיק את המסוק לפינוי רצים שנפצעו, התייבשו או נשברו. כל אחד מאיתנו מצויד בזיקוק כזה לשעת חירום, וזה רק פרט אחד מני רבים בארגון המופתי של המירוץ, שקברניטיו חשבו על הכל. צוות של 350 איש משתתף בהפקת הענק, הכוללת גם 100 ג'יפים מלווים, שני מסוקים, מטוס, 70 אלף ליטר מים מינרליים ועשרות קילומטרים של תחבושות. מרתון החולות היה אולי רעיון עיוועים, אבל שום גשר לא יתמוטט פה.

עד השעה 23:00 לא היה לצוותי החילוץ רגע מנוחה. מי שלא תכנן את צריכת המים שלו בצורה מבוקרת נקלע למחסור במים. מי שאזלו כוחותיו וזחל על הדיונות על ארבע, ידיו נכוו בחול הרותח והוא הובהל למאהל לטיפול. אחרים חפרו בור, נכנסו והתכסו בחול ובשמיכה התרמית כדי למצוא מחסה מהחום הנורא. כ – 60 רצים עד הערב. זהו מספר הפורשים הגדול ביותר במירוץ עד היום. עד הסוף ייפסלו כ – 100 משתתפים. חלקם ויתרו מרצונם, חלקם נפסלו אוטומטית לאחר שקיבלו עירוי נוזלים, אחרים לא עברו את המרחק הנדרש בפרק הזמן המקסימלי או שרופאי התחרות אסרו עליהם להמשיך, והיו גם שתפסו טרמפ על אחד הג'יפים לקיצור הדרך.

כריס חצה את קו הסיום בתשע בערב בתשישות נוראית, על סף התמוטטות ובתחושת אשם כבדה: הוא השאיר מאחור את שיימוס, יועץ תעסוקתי בן 53 מאירלנד, עם בחורה אנגלייה, שניהם באפיסת כוחות וללא מים. כשהגיע, דיווח על מיקומם, וצוות חילוץ יצא אליהם. עירוי הנוזלים שאושש אותם אִפשר להם לעלות על גמל, שהביא אותם לרכב החילוץ. שיימוס הובא לאוהל ונרדם, מותש מהיום המפרך ומאוכזב מכך שנפסל ולא יוכל להשלים את המירוץ. שאר חברי לאוהל כבר הגיעו בכוחות עצמם, וכל אחד מהם הוא מנצח, מנצחו של היום הקשה הזה. לאחרים, שקרסו תחת המאמץ וויתרו על המשך התחרות, הסיוט לא נגמר. שמם יופיע על לוח המודעות במרכז המאהל ולידו הכותרת הלא מחמיאה ABANDONS – "פורשים / מוותרים"


בן הלורד ופועל הייצור

אנחנו כבר בסופו של היום הלפני אחרון, לאחר מקצה באורך מרתון: 42 קילומטר. נקודה מזגזגת באופק, בין אדי החום. לאט לאט היא מתגבשת לדמות הרץ המתקרב, אפוף ענני חול. זה רובו. אני נזכר בסיפוריו על אימוני הריצה העקשניים שלו בסוף משמרת העבודה, מעשר בלילה ועד אחרי חצות. מגיע לו לסיים, אני חושב. קריאות העידוד ומחיאות הכפיים מבקיעות את הלאות ואת הכאבים וחודרות אליו עמוק פנימה. בפרץ אחרון של אנרגיה רובו רץ לקו הסיום ועובר להליכה.

לפניו, טור מזדחל של מסיימים מותשים מנסה להגיע למאהל. מחזה הרואי, בדרכו העגומה: הצולע נשען על הפיסח, החיגר על הכושל. כולם מדדים, משתרכים, נזהרים לא להכביד על יבלות אתמול שהפכו לפצעי היום, מקלפים את התרמיל יחד עם עור הגב, בודקים את השפשפות, אבל בעיקר רוצים להגיע. לשבת. לשכב. להוריד את הנעליים הלוחצות. לנוח.

רובו מתקרב לאוהל, ודייב ואני קופצים החוצה במחיאות כפיים ובברכות. אנחנו צולעים לקראתו, הוא מקרטע לעברנו, ואחרי סדרת חיבוקים אנחנו אוספים ממנו את התרמיל ואת בקבוקי המים שקיבל עם הגיעו. רובו זוחל לאוהל ומשתרע באפיסת כוחות. כך, במחול הטרגי-קומי הזה, נקבל את פניהם של שאר החברים, ובשעות הערב כבר יבקעו מתוך האוהל שלנו שירי עם איריים, שירים באנגלית במבטא קוקני ושירים שנולדו והולחנו היום במהלך הריצה, בחום הסהרה.

בתוך ימים אחדים בכור ההיתוך הזה - תרתי משמע - נרקמה בינינו אחוות רצים הדוקה. תשעה אנשים במכנסיים קצרים, בגופייה ועם הרבה שכבות חול ואבק, חפים לחלוטין מכל סממן חיצוני של מעמד כלכלי, חברתי או מקצועי. הפרטיות והאלמוניות נשמרות עד ליום האחרון. החיים האחרים לא משחקים תפקיד ביחסים בתוך האוהל. בן הלורד ליד הטכנאי, המורה ליד פועל הייצור, איש המכירות ליד הבנקאי, הטבח ליד המשורר. איש לא יודע מי הוא מי. הקרקע החולית אינה פורייה לסטיגמות ולדעות קדומות. במקום תחרותיות יש פרגון, עזרה הדדית וחברות עזה כשמש המדברית וקצרת ימים כפריחה בסהרה.

ביום הלפני אחרון התחושות אמביוולנטיות. מול הרצון לטעום עוד מהיופי המדברי, מתחושת החברות, מעוצמת החוויה, עומדת התשישות הגופנית. בשלב זה הווטו של הגוף מכריע. רוצים הביתה. לספורט שהמשורר הגרמני ההוא מתמחה בו: מנוחה.


ילידי המדבר, מלכי המירוץ

שש פעמים במהלך המירוץ חצינו את קו הסיום, המקושט כמו עוגת חתונה, אבל אין ספק שהוא הכי מתוק ביום האחרון. רצים רבים בוכים כאן, אבל האחים איברהים ולחסן אחנסאל דווקא מחייכים כשהם חולקים ביניהם את המקום הראשון והשני. השניים, בני עשרים ומשהו, תושבי כפר קטן באיזור, הגיעו לפני שמונה שנים לנקודת הזינוק וביקשו להשתתף. לא היו להם נעלי ריצה, תרמיל או אישור רפואי על בדיקת א.ק.ג. תקינה, ובוודאי שלא היו להם 3,500 דולר לשלם עבור ההשתתפות. אבל המארגנים הצרפתים ערכו למענם מגבית של ציוד בקרב הרצים והתירו להם להשתתף. הם הדיחו את הרץ הרוסי שהוביל את מירוץ החולות לפניהם, חזרו להתחרות שנה אחר שנה, ותמיד קטפו את המקומות הראשונים.

החיוך שלהם גדול וכובש לב, ויש צדק פואטי בכך שדווקא הם, ילידי המדבר, מלכי המירוץ. להם, מן הסתם, הניצחון משמעותי יותר מאשר לרוב רובם של שאר המשתתפים, ולא רק מבחינת ההישג האישי. באיזור שבו ההכנסה הממוצעת לנפש היא 300 דולר לשנה, 6,000 הדולר של הפרסים הראשון והשני הם סכום נכבד מאוד, להם ולבני משפחתם.

לא רבים חוזרים לכאן, אבל יש גם כאלה. ג'יי, שהתיידדתי איתו השבוע, הגיע למירוץ בשנה שעברה כצלם של אחת מרשתות הטלוויזיה בארצות הברית. במהלך האירוע התאהב ברצה האמריקאית שזכתה במקום הראשון של הנשים. השנה חזרו שניהם שוב, נשואים, היא כפייבוריטית והוא כמשתתף. ביום השלישי היא נאלצה לפרוש בעקבות התקפת אסטמה קשה, אבל נשארה במדבר וניצבה לחכות לו על קו הסיום יום יום.

גם חברי לאוהל מחכים זה לזה על קו הסיום, לאחר שהשלימו את 20 הקילומטר של היום האחרון. כולם כבר כאן, ורק כריס עוד לא הגיע. כבר ביום השני הציקה לו הברך, וביום השלישי הפך המטרד לכאב איום. הוא עבר מריצה להליכה ומהליכה לצליעה. בעקשנות ובכוח רצון חסר פשרות, המשיך את המסלול עם ברך חבושה וכדורים משככי כאבים. כל יום היה מגיע לאוהל אחרון וצונח ארצה באפיסת כוחות, לא לפני שהיה מברר עם כל אחד מאיתנו איך היה, מתפעל ומברך על ההישג. אם יש מישהו שאני משתוקק לראות אותו דורך על קו הסיום, זה כריס. אבל חלפו יותר מארבע שעות מאז הזינוק, והוא עדיין הוא לא נראה באופק. המחשבה שמשהו קרה לו דווקא היום, על סף הסיום המיוחל, בלתי נסבלת. הדאגה לו מעיקה כל כך שאף אחד לא מדבר כמעט.

כל הרצים האחרים כבר במשאיות הרוסיות עם גלגלי הענק בדרך צפונה, רק אנחנו וקומץ אנשי צוות נשארנו. הדקות מזדחלות. סופה נוראית מזנבת בנו, מרימה עמודי אבק וחול מסמאים. סוף סוף, מתוך ענן חול, מגיח כריס. הוא מתקדם לקו הסיום בהליכה מיוסרת, והחרדה נושרת מאיתנו בקריאות הידד רועמות. הוא שומע אותנו מריעים לו, רואה את עשרות הדגלים מתנופפים ברוח ומתחיל להאמין שהוא באמת עשה את זה. הפרצוף המאובק, המחייך, התשוש, הקורן שלו הוא התמונה האחרונה שלקחתי איתי מהסהרה.

באדיבות המגזין "מסע אחר"


  מאמר  |  וידאו  |  גלריה 


 


 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן