אנטארקטיקה - המרתון האחרון

 מאמר  |  וידאו  | רואים עולם |  גלריה 


בקילומטר השמונה-עשר אני נפרד מהגוף, מתחיל לרחף מגובה העיניים. הגוף נע מתחתי בקצביות ממכרת, אני שומע את כפות רגלי הולמות בקרקע הקפואה. העיניים בולעות את המראות, את הים הכחול, הזרוע קרחונים כחולים וזקופים כמו מסגדים בתורכיה, את הסלעים המזדקרים מן המים לאחר שהיו מכוסים במעטה קרח כל החורף. ברקע נמשכת אותה קצביות חדגונית, כאילו היא מכתיבה לי את הקצב ולא להפך. הקילומטר העשרים ואחד: חצי הדרך אל קו הסיום. אני מרגיש את האוויר הקפוא והצלול עוטף אותי, חסר ריח לחלוטין. אוויר שלא עישנו בו, אוויר שלא צבר חלקיקי עשן ממדורות או מארובות, נקי מעפר ומאפר.


הרגליים מטפסות במעלה הקרחון, צעדי הריצה נבלעים בשלג הרך. הרוח מתגברת, מצליפה ללא רחם על לחיי הימנית, מסיטה אותי ממסלולי, מאיימת לקרוע מעלי את המעיל ואת מעט החום הנעים שאופף אותי. אני סוגר את הרוכסן ומהדק את הכובע לראשי. הרוח שואגת, מרימה ענני שלג ופתיתי קרח שמצליפים בפני. מסביב ים של לובן. הגוף קורא לי. הריצה במעלה הקרחון התלול נותנת את אותותיה, הריאות זועקות לאוויר, הבל נשימותיי מתערבל ברוח הקרה ונסחף במהירות הרחק משם, לעבר הים.
אותו הים שהביא אותנו לכאן לפני חמישה ימים, בספינה שעל סיפונה מאה רצי המרתון מכל העולם. האנייה – ספינת מחקר רוסית שהוסבה לספינת טיולים – הפליגה מהעיר הארגנטינית אושואייה, העיר הדרומית ביותר בעולם, שבקצה ארץ האש. חלק הים הקרוי מעבר דרייק, המפריד בין כייפ הורן שבדרום ארץ האש ובין אנטרקטיקה, זכה לכינויים "רחבת הריקודים של השטן" ו"זולל הספינות", ולא בכדי: למעבר הצר הזה, כשמונה-מאות קילומטרים רוחבו, נדחסת מסת מים עצומה. מאה וארבעים מיליון טון של מים זורמים הנה מן האוקיאנוסים ההודי, השקט, והאטלנטי, ונהדפים מזרחה, מסביב לאנטרקטיקה. הגלים כאן הם הגבוהים בעולם, וגובהם מגיע לעיתים לעשרים מטר. כך בים. למעלה, באוויר, שקעים ברומטרים הסובבים את אנטרקטיקה, רוחות שואגות וסופות אימתניות, שבגינם כינו ספנים קשי-יום את קווי הרוחב באזור זה:
The Roaring forties, Howling fifties, Screaming sixties.

במשך שלושת ימי ההפלגה חרקו ונמתחו שרשראות הפלדה שחיברו את כיסאות חדר האוכל לרצפתו בספינה הרוסית. לארוחות הבוקר לא היה ביקוש רב: המעטים ששרדו את טלטולי הלילה הקשים ירדו לחדר האוכל המתנדנד בפראות, נאחזים בעמודים ובשולחנות בדרכם לאוכל שנותר מיותם על המזנון. כמו סימון של ברית בין חברי כת סודית, לכולם מדבקה מאחורי האוזן, שמקלה על ההתמודדות עם מחלת הים. את רוב שעות היממה העברנו שרועים במיטה, תוהים מהיכן נולד המיתוס על האהבה של תינוקות לנדנודים. מדי פעם בפעם העזנו לעלות לגשר הפיקוד, להתבונן בגלים האדירים הנשברים על חרטום האנייה ולהקשיב לקפטן מיקלוביץ' מפקד על ספינתו ביד רמה. וגם לתהות, בשקט, למה בעצם החלטנו לרוץ ריצת מרתון באנטרקטיקה.


היבשת שאינה שייכת לאיש

בשעה שאני מבוסס בשלג במעלה הקרחון, נלחם על כל נשימת אוויר, חוזרת השאלה 'למה'. למה אני עושה את זה. אני כבר מכיר אותה. היא תמיד מגיעה, קנטרנית, רעה, תוקפת ברגעי החולשה, מפתה את הגוף העייף ואת הריאות הכואבות לעצור, לנוח, לוותר. אבל מפעם לפעם ההתמודדות איתה קלה יותר. היריב הלעגני, המנצל את רגעי החולשה, כבר מוכּר, אפשר להביס אותו אם רק לא נתפתה להקשיב לשירת הסירנות שלו.

עוד מטרים אחדים ואני על פסגת הקרחון, והיבשת הלבנה נפרשת לפני כמו מפה של שבת, נשפכת לים כחול, שפה ושם ניתן להבחין בסנפירי הלווייתנים המפלחים אותו. הנוף עוצר-הנשימה (הקצרה ממילא) הוא רק חלק מהתשובה לשאלת ה'למה'. אני בקילומטר השלושים. מרחוק אני רואה את הצריפים האדומים של בסיס המחקר הרוסי, אחד מארבעים בסיסי מחקר שונים הפזורים באנטרקטיקה. כאלף חמש-מאות אנשי צוות שוהים בהם, וזוהי כל האוכלוסייה – הזמנית והמתחלפת – ביבשת הענקית הזאת, שגודלה פי אחד וחצי משטח ארצות-הברית.

בכניסה לבסיס הרוסי שלושה מדענים מזוקנים שעוּנים על הזחל"ם שפילס את הדרך לרצים, מעשנים ובוהים בי באדישות. אני מברך אותם לשלום ברוסית והם מגיבים כמי שהקיץ בפתאומיות משינה, במקהלת ברכות. לידם בקבוקי השתייה למשתתפי המרתון. פתיתי קרח החלו להתגבש עליהם מאז הונחו כאן בשעות הבוקר, והמים קרים מאד. הגוף משווע לנוזלים. הקור העז והרוח החזקה מייבשים את הפה. אני מנער את הבקבוק ולוגם מעט, ועוד קצת, מזהיר את עצמי לא להתפתות ולשתות יותר מדי.

אני שוב בדרך. הקילומטר השלושים וארבעה. השמש במרכז השמיים, מתגלה ומסתתרת לסירוגין מאחורי עננים מזדמנים. מסנוורת בלי לחמם. אני רואה את צל העננים על הגבעות לידי ומשתעשע ברדיפה אחריהם. הקור, הרוח והמרחק מתחילים לתת אותותיהם. הגוף נחלש במהירות. התופעה הקרויה "הקיר" בפי רצים למרחקים ארוכים, כאן, איתי: אי-אפשר להמשיך, נקודה. הגוף דורש אנרגיה, ואם זו לא תגיע הוא ייעצר. כל כמה שתאמץ את כוח הרצון ואת הנחישות, הקיר יעצור אותך. אגב ריצה אני שולף את שקית התאנים שבכיס מכנסיי. התאנים שנקנו אצל עמרני בשוק הכרמל, בין הדגים והפיצוחים. הפרי הים תיכוני הזה עושה נפלאות גם באנטרקטיקה. אני מבקיע את ה"קיר" וממשיך לרוץ.

המבנה הצהוב-כחול של הכנסייה הצ'ילֵנית מזדקר מעל קו הרכס. הצלב לא שייך לכאן, לא נדבק. אנטרקטיקה היא מקום חילוני, שבטרם המצאת האלוהים, מקום שאלוהים לא מתחבר אליו. יופי והדר בראשיתי, נטול אלוהות, נטול שכר ועונש, נטול העולם הבא. סוף הדרך. אני עובר את הכנסייה, שמח להשאיר אותה מאחור.




אל קו הסיום

הקילומטר השלושים ושמונה, הבסיס הסיני באופק. ממנו תתחיל הדרך חזרה במסלול המעגלי של המירוץ, אל קו הסיום. הבסיס נראה נטוש. הרחבה עם הדגל מחזירה אותי לרגע לצה"ל, ואני שומע את ה"פסססט" המוכר להחלפת האלונקה. הקילומטר הארבעים. קבוצת פינגווינים מהדסת לעברי, אני מתפתה לעצור ולהתבונן ומיד מתחרט. שריר נתפס ברגל ימין ואני מדדה כדי לשחרר אותו, ולרגע אני לא שונה בהרבה מהפינגווינים.


הקילומטר הארבעים ואחד. ה'למה' נעלם כבר מזמן, נרמס בלי משים מתחת לסוליות בדרך הארוכה. מנוחה או פרישה שוב לא באות בחשבון, ובעצם לא באו בשום שלב. אורך המרתון הוא מרחק מקרי שנקבע לפני כאלפיים וחמש מאות שנה בחלק אחר של העולם. הגוף יכול לו אם הנפש תרצה. אני על גבול הבסיס האורוגואיי. אני רואה את העומדים בקו הסיום. תחילה מגיעים אלי המראות של הידיים המוחאות כפיים, אחר-כך קולות העידוד נישאים לקראתי ברוח העזה.

בתוך שעתיים נעלה על סירות הזודיאק שיפלסו את דרכן בין הקרחונים ויחזירו אותנו אל הספינה, למסע הארוך צפונה.




באדיבות המגזין "מסע אחר"


 מאמר  |  וידאו  | רואים עולם |  גלריה 


 


 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן