איירונמן - אוסטריה

 מאמר  |  וידאו  |  גלריה 


לקראת השעה שבע כולם דרוכים והמתח מורגש בכל סנטימטר בגוף. הכדורים הפורחים הענקיים שלצדי קו הזינוק מתמלאים באוויר חם, המסוקים חגים מעלינו, הצלמים מוזנקים בסירות אל האגם וכולם עסוקים בהתקנת משקפות השחייה על העיניים, בתרגילי מתיחות אחרונים, בשינון הנחיות אחרונות ובתפילה, כל אחד לאלוהיו.

רחמים עצמיים. כמו אויב, הם אורבים להכות בנקודות התורפה וברגעי השבירה. לפעמים זה באמצע האימון, כשהגוף עייף, הריאות זועקות לחמצן והרגליים משוועות למנוחה, ולפעמים דווקא בזמן שהגוף חזק אבל הרוח חלשה. אבל יותר מכל, הרחמים העצמיים תוקפים בלי רחם בשעת הבוקר המוקדמת, כשבחוץ עדיין חושך וגשם דופק בחלון. ערפילי השינה מסרבים להתפזר כשהשעון המעורר קורע את הדממה ומזכיר שצריך להיפרד משמיכת הפוך ומחמימות המיטה, בניגוד לכל הרפלקסים וההיגיון, ולצאת לאימון. גם לקראת האימון הגופני עצמו צריך להתכונן, במילים אחרות:

אימון לאימון. אתה לומד לדעת כי שעות הבוקר הן לא השעות לפקפוק, לשאלות למה והאם זה כדאי ובכלל, זה לא זמן לקושיות. השעון צלצל – צריך לקום מיד בלי שאלות, בלי עוד דקה או שתיים להתפנק במיטה, בלי דחיות ובלי רחמים עצמיים. לכל אלה יש מקום, ואפילו מקום של כבוד, בתחילת הדרך, בזמן בו נשקלים שיקולי הבעד והנגד בצורה שקולה וקרה. מהרגע שהתקבלה ההחלטה, חייבים לציית לה בלי שאלות ופקפוקים. ניתן לשקול אותה מחדש, ניתן לערער עליה, אבל בזמן הראוי: כשהנפש לא סוערת, כשהגוף במנוחה, כשהמחשבה צלולה ורגועה. לעתים, הספקות ינקרו גם שעה ארוכה לאחר שקרעת את עצמך מחום המיטה וממתיקות השינה. כך, בטרם יאיר אור היום, לאור הזרקורים בבריכת האוניברסיטה, שקוע במי הבריכה ובהרהורים קיומיים טורדניים, ומדי כל חתירה שלישית הראש מופנה מעלה ועובר ממי הכלור לטיפות הגשם הניטח. הגוף מפלח את המים הקרים בתנועות קצובות, המבט בקרקעית הבריכה, עוקב אחר השתקפותן של קרני השמש הראשונות המפלחות את העננים והראש מתמכר לחדגוניות התנועה ולתחושת המים הצוננים העוטפים את הגוף, ומתרוקן לאט ממחשבות. עוד דרך למירוק הנפש.

ההחלטה להשתתף בתחרות איירונמן ( Ironman ) אינה פשוטה. היא כרוכה בהתחייבות לחודשים רבים ומפרכים של הכנה פיזית ונפשית שתאפשר לגוף לעמוד באחת מהתחרויות הקשות ביותר בעולם, המתוארת כבחינת קצה היכולת האנושית.

האיירונמן נולד בשנת 1977 בסיום תחרות ריצה בהוואי. בין המתחרים התעורר ויכוח מי ספורטאי טוב יותר: השחיין, רוכב האופניים או הרץ. קצין הצי האמריקאי ג'ון קולינס הציע ליישב את המחלוקת בדרך מקורית, בתחרות המורכבת מענפי הטריאתלון אך נמשכת למרחק של פי ארבעה בערך: הוא מציע תחרות רצופה המורכבת מ- 3.8 קילומטר שחייה, 180 קילומטר רכיבת אופניים, ולסיום ריצת מרתון של 42.2 קילומטר. מאתיים עשרים ושישה קילומטר בסך הכל. "מי שיסיים ראשון ייקרא Ironman " הציע קולינס.

ב-18 לפברואר 1978 התייצבו על קו הזינוק חמישה-עשר ספורטאים שנענו לאתגר. שנים-עשר מהם הצליחו לסיים את התחרות וגורדון הולר שסיים ראשון בזמן של 11 שעות ו-46 דקות הוכתר כאיירונמן הראשון.

התחרות נשארה באלמוניותה עד לשנת 1982 ואז נחשפה לעולם בקול תרועה. ג'ולי מוס, סטודנטית אמריקאית שקיוותה לגייס באמצעות התחרות כסף למימון לימודיה, הובילה את התחרות. לאחר קרוב ל-11 שעות תחרות ו- 35 קילומטר מתוך ריצת המרתון, מוס הובילה בהפרש ניכר, כשמאחוריה מתחרתה קתלין מקרתני. כעבור קילומטרים אחדים הגיעה מוס לאפיסת כוחות, התייבשה, איבדה את שיווי משקלה, החלה לרוץ בזיג-זג והתמוטטה ארצה במרחק של עשרות מטרים בודדים מקו הסיום. קתלין מקרתני עקפה אותה וניצחה מקרב הנשים. מוס, בכוחותיה אחרונים, זחלה על ארבע וחצתה את קו הסיום. האומץ והנחישות של מוס ריגשו עמוקות את אלפי הצופים ובהשראתה הוטבעה המנטרה של תחרות איירונמן: לסיים זה לנצח.

היום, למעלה מעשרים שנה מאז התחרות הראשונה, מתחרים מדי שנה יותר מ-35,000 ספורטאים בתחרויות איירונמן ברחבי העולם. ביניהן, התחרות המתקיימת באוסטריה היא הגדולה באירופה, ומושכת משתתפים מכל העולם. לזוכים במקומות הראשונים בתחרויות ברחבי העולם מובטח מקום באליפות העולם המתקיימת במקום הולדתה של התחרות – האי קונה שבהוואי.

המתחרים החובבים, שאינם ספורטאים מקצועיים, מקדישים בממוצע בין 18 ל-24 שעות שבועיות לאימונים לקראת התחרות, כלומר בין שלוש לארבע שעות אימון יומיות. למי שמנהל אורח חיים נורמלי, הכולל חיי משפחה ועבודה שמתחילה בשעה 9 בבוקר, עומס האימונים מכתיב משמעת ברזל וסדר יום צפוף שמתחיל באימון בחמש בבוקר ומסתיים בשעה 10 בלילה. סדר יום אופייני הוא קימה בחמש בבוקר ויציאה לשעתיים אימון של רכיבת אופניים עד השעה שבע. חזרה לבית, השכמת הילדים והכנתם לבית-הספר. יציאה לעבודה וחזרה הביתה בשעות הערב. ארוחת ערב עם המשפחה ויציאה ל- 15 קילומטר ריצה. מקלחת, ארוחת פסטה ולמיטה. המאמץ הגופני המתמשך לאורך חודשים מחייב שנת לילה טובה וארוכה שתאפשר לגוף להתאושש מהאימון של היום ולהתכונן לאימון של מחר. משטר האימונים מכתיב גם הרגלי תזונה מתאימים הכוללים לפחות שלוש ארוחות גדולות ועתירות פחמימות וחלבונים ותוספי מזון כמו אנטי אוקסידנטים (ויטמינים נוגדי חימצון), חטיפי Power Bar וחומצות אמינו ( BCAA – Branched Chain Amino Acid ), שנועדו לשמור ולשקם את רקמת השריר שנפגעה במהלך אימון קשה במיוחד ומולטי ויטמינים העוזרים לתמוך במערכת החיסונית של הגוף ולהחיש את קצב ההתאוששות בין האימונים.

תוכנית האימונים השבועית נקבעת מראש בצורה פרטנית ומדויקת, ומחלקת את ימי השבוע לאימוני שחייה, אופניים וריצה, בדרך כלל שני אימונים ביום, קובעת מה המטרה של כל אימון ומה הדרך שבה תושג המטרה הזו. תכנית כל אימון – משכו וסוגו – נקבעת מראש: האם יהיה זה אימון ארוך של מעל שעתיים בדופק יציב ונמוך יחסית, כלומר, אימון סיבולת שהוא למעשה אימון אירובי כלומר "עם חמצן" או אימון אנאירובי שהוא אימון 'קצר' של שעה וחצי שישולבו בו חלקים אינטנסיביים ומהירים בהם הדופק עולה כמעט עד לדופק המקסימלי, הקרוי גם אימון הפוגות ("אינטרוולים").

בתום שבוע האימונים, הנתונים שנאגרו במהלך אימוני השבוע הקודם יוזנו למחשב ועל סמך ניתוחם ועיבודם ייקבעו הרכבה ומינונה של תכנית האימונים לשבוע הקרוב.

כך, בתהליך שנמשך שנים, האתלטים הופכים לאנשים דייקניים המחשבים כל רגע מזמנם, מודעים למשמעות הזמן הן במובן כמשאב הנמצא במחסור כמעט תמידי והן במשמעותו הספורטיבית: להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן. למשמעת העצמית הגבוהה ולחיים מסביב לשעון השפעות נוספות על מבנה האישיות, שמלכתחילה עוצבה בתבנית המתאימה ועם חלוף השנים ממשיכה להתגבש בכפוף לאורח החיים: דייקנות, משמעת עצמית, דרישות גבוהות מעצמך ובסופו של דבר גם ההכרה כי את הדין וחשבון על מעשיך אתה עתיד לתת, בלי הנחות ובלי חיתוכי פינות, למי שדעתו חשובה לך יותר מכולם: לך עצמך.

בשבוע שלפני התחרות נפח האימונים יורד על מנת לאפשר לו להתחיל לצבור את האנרגיה הדרושה לתחרות. הגוף מתכונן למאמץ הגדול המתקרב והשרירים שעבדו ללא הפסקה בחודשים הקודמים נחים ממאמץ ולאט לאט נדרכים כמו קפיץ המחכה להתפרץ. שיגרת האימונים האינטנסיבית שנקטעה, יחד עם האנרגיות העצומות הנאגרות בגוף ומועד התחרות הקרב והולך יוצרים מתחים פיזיים ונפשיים שלא מפורקים באימון קשה אלא מצטברים. המנוסים שבספורטאים ידעו להפיק מהמתחים את המקסימום ויצליחו לתעל אותם לטובת מיצוי מקסימלי של הפוטנציאל. את המנוסים-פחות יכרסמו ספקות באשר לאיכות האימונים שלהם ויכולתם לעמוד במבחן התחרות, מה שעלול לגרוע מהחוויה וגם מהתפקוד בתחרות.

בימים שלפני התחרות השנה, התקבצו בעיירה הקטנה קלגנפורט (Klagenfurt) שבדרום אוסטריה 1850 מתחרים מכל העולם. כמעט כולם, כמיטב מסורת רוכבי האופניים בעולם, גלוחי רגליים, חלקם מסיבות נרקיסיסטיות המסתתרות מאחורי תירוצים פסאודו-מדעיים בנוגע ליתרונות האירודינמיות של הרגל החלקה מול הרגל השעירה, וחלקם מסיבות סמי-פרקטיות על נוחות המסאז' שאחרי לגוף חלק או לנוחות בחבישה במקרה של שיפשופים וחבלות.

על גדת האגם Worthersee הוקמה ה- Ironman City , כמין גני תערוכה ובהם ביתני תצוגה של יצרני ציוד ובגדים, מסעדות, בתי קפה, עמדות הרשמה ומודיעין. הארגון למופת. הצבא האוסטרי, בהיעדר משימות דחופות יותר, נרתם למאמץ ומאות חיילים באימוניות ירוקות שוקדים על הקמת אוהלי ענק, סימון וגידור המסלול, הכוונת התנועה סביב קהל של 35 אלף איש המונה את המתחרים, מלוויהם, העיתונאים, הצלמים והמתנדבים.

את הימים שלפני מקדישים ללימוד מסלול התחרות, לאימוני שחייה אחרונים באגם ולרכיבה אחרונה על האופניים לוודא שכל המערכות תקינות ושמאומה לא ניזוק בטיסה מישראל. אבל יותר מהכל – אוכלים. כל הזמן, מהבוקר עד הלילה ובלי הפסקה, לחמניות, פירות, פסטה, לחם, פסטה, אורז ושוב פסטה. צבירת הפחמימות המסיבית תיתן לגוף את האנרגיה שהוא זקוק לה בשלוש השעות הראשונות של התחרות, לאחר מכן יחל המירוץ בין המשאבים המידלדלים של האנרגיה שנותרה בגוף בצורה של שומן ורקמת שריר ובין הפחמימות שיוכנסו לגוף במהלך התחרות: בננות, משקאות ספורט המכילים מלחים, ויטמינים ופחמימות, תמרים, תפוזים, חטיפי Power Bar ושקיות Power Gel עתירי אנרגיה.

בבוקר התחרות, כשהשעון המעורר יצלצל בשעה שלוש, הכל צריך להיות מוכן. חודשים ארוכים של הכנות ומאות שעות אימונים מפרכים מגיעים היום לידי מימוש. מצב רוח טוב וחיובי חייב להסתמך על הידיעה שהכל תוכנן בקפידה מראש, החל מקצב פעימות הלב במהלך כל שלב ושלב בתחרות וכלה באבקת הטלק שתחכה בתוך נעלי הריצה בתום 7 השעות הראשונות של השחייה והאופנים. על אף אורכה של התחרות, כל דקה במהלכה מחושבת. כך, החלפות הבגדים בין השחייה לאופניים ובין האופניים לריצה מתוכננות באופן כזה שלא ייקחו יותר מדקות בודדות, וכך הספורטאים המקצוענים לא יורדים מהאופניים כדי להשתין אלא עושים זאת תוך כדי רכיבה (זה הרגע לשוב ולהזכיר שהח"מ השתתף בתחרות כחובב).

שלוש וחצי שעות לאחר ההשכמה, ארוחת הבוקר (ללא ספק על סף יכולת הקיבול האנושית) והכנה יסודית של האופניים, אנחנו על שפת האגם, לפני הזינוק לשחייה. 1850 מתחרים בחליפות שחייה שחורות ובכובעי ים ורודים, מתמרחים בשמן תינוקות על מנת להקל על חיכוך הגוף עם בגד השחייה. בעוד דקות אחדות נזנק כולנו למים אל תוך מה שקרוי בסלנג הטריאתלון "מכונת הכביסה". אלפי זוגות ידיים ורגליים בועטים ומכים במים והופכים את תחילת השחייה לחוויה כמעט אלימה, לעתים מסוכנת. ידידי הסקוטי ג'ים סקנלן ספג מכה בגבה משחיין אחר בצאתו ממקצה השחייה. במשך מספר שעות שתת הדם על עינו, ורק בסוף התחרות, בזמן חלש מזה שקיווה לו, קיבל טיפול שכלל שלושה תפרים. גם בלי להזדקק לתפרים, מהלומה מכף רגל או ממרפק של שחיין קרוב הם חלק מהמשחה, לפחות עד הקילומטר הראשון, שלאחריו הטור נמתח והצפיפות מידלדלת.

לקראת השעה שבע כולם דרוכים והמתח מורגש בכל סנטימטר בגוף. הכדורים הפורחים הענקיים שלצדי קו הזינוק מתמלאים באוויר חם, המסוקים חגים מעלינו, הצלמים מוזנקים בסירות אל האגם וכולם עסוקים בהתקנת משקפות השחייה על העיניים, בתרגילי מתיחות אחרונים, בשינון הנחיות אחרונות ובתפילה, כל אחד לאלוהיו. שקט מתוח, המתחרים מכונסים איש-איש בעצמו, אם יש שיחה היא מסתיימת במהירות בצחוק משחרר.

האקדח יורה. כולם שועטים אל המים. אני מזכיר לעצמי את מה ששיננתי לפני התחרות: לא לפתוח בקצב מהיר מדי, לשמור על סגנון חתירה יעיל ומדויק ולהישאר בשולי הדבוקה כדי להימנע ממכות וקרבות מיותרים. כעבור עשרים דקות אני בקצב מהיר במקצת מהמתוכנן, אבל עדיין קצב נוח. המחשבות נודדות, לחברִי אלי רובינוביץ' שהקיף את מנהטן בשחייה לאורך 47 קילומטר וחלם להשתתף באיירונמן, לאימוני הבוקר הארוכים הרחק בתל-אביב ולברבורים שנמלטו מאתנו עם הזינוק למים וכעת מתבוננים, ממרחק בטוח, בחיה בעלת אלף הראשים הוורודים המשלימה הקפה ראשונה וחוזרת לחוף. את שקט הבוקר מפלחות שריקות חזקות הנשמעות היטב גם כשהראש בתוך המים. צופים ומעודדים עומדים על גדות התעלה המובילה את 800 המטר האחרונים של השחייה, מריעים ושורקים במשרוקיות לעידוד השחיינים. אווירת חג באוויר ובמים.



כעבור שעה ושש דקות וכמעט ארבעה קילומטר אני יוצא מהמים בריצה לכיוון האופניים. החלפת בגדים, קסדה, נעליים והופ – אני על האופניים. הנופים הפסטורליים של אוסטריה נראים קיטשיים מכדי להיות אמיתיים. פסגות ירוקות בין עננים לבנים, נהרות ומפלים. הירוק על כל גווניו טס מצדי האופניים, בלתי-נתפס לעין הישראלית, בשיא הקיץ. את השלווה מפירים אלפים מתושבי האזור שהתקבצו לאורך המסלול בן 60 הקילומטר, שנקיף שלוש פעמים. גם כאן הם מצוידים במשרוקיות, בפעמונים ובכפות ידיים ענקיות המשמשות למחיאות כפיים. כל מתחרה זוכה לעידוד קולני. "הופ, הופ דניאל" הם קוראים בשמי, המודפס על החולצה שלי. בתוך הכפרים אווירה מחושמלת. מוזיקה, מעודדים ושלטי חוצות ענקיים עם איחולי הצלחה מקדמים את פנינו בכל כפר. המבט נודד ממד המהירות ומד הדופק למרחבים הירוקים שמסביבנו ולמתחרים האחרים הרוכבים לידי. לפנַי עלייה ארוכה ותלולה, אבל כבר בתחילתה שומעים את מוזיקת הטראנס שמנגן הדי.ג'יי. הניצב קרוב לסופה. רמקולים בגודל של בית מרעידים את כל ההר במוזיקה אדירה וקצבית המפיקה אנרגיות חבויות ברוכבי האופניים התשושים. המוזיקה הזאת עתידה לדחוף אותנו עוד פעמיים במעלה העלייה התלולה, המתישה יותר מסיבוב לסיבוב.

כעבור ארבע שעות רכיבה, הכאב העמום שהחל בגב התחתון שלי הולך ומחריף. בשעה החמישית הוא כמעט בלתי-נסבל ובתום 180 הקילומטר, כעבור 5:40 שעות, כשאני יורד מהאופניים אני קורס מעוצמת הכאב.

כעבור שש דקות אני מתחיל את המרתון, מטושטש מהכאב ומקווה שהריצה תשחרר את שרירי הגב התפוסים. אחרי פחות מקילומטר אחד של ספק ריצה ספק הליכה אני הכאב בלתי נסבל ואני מתמוטט לצידי מסלול הריצה ומנסה לעסות את הגב של עצמי. שלוש דקות אחר כך אני נעמד וקהל הצופים שהתבונן בי מתפתל על הדשא מוחא כפיים וקורא: "סופר דניאל, סופר סופר". קצב הריצה שלי איטי מהמתוכנן, הנשימה אינה סדירה ואחרי 10 קילומטר הכאב מסרב להיעלם. אני עובר ל'ריצת הישרדות': תנועה מונוטונית-מדיטטיבית והתעלמות מוחלטת מהגוף והכאב. זה עובד. בקילומטר ה-25 אני מתקדם בקצב אחיד ואיטי משתכננתי אבל הכאב לא מטריד אותי – הצלחתי לנתק את עצמי ממנו. אני מתפנה לספוג את האנרגיות העצומות של הקהל בצדי השביל שמעודדים את הרצים ומידי פעם מניפים ידיים בצורת גל. דרקון האבן הענקי במרכז העיר העתיקה של קלגנפורט מתבונן בי כשאני מקיף אותו בדרך לקו הסיום, לא מודע לכך שבדיוק בדקות אלה הפוליטיקאי האוסטרי המושמץ ירג היידר מברך את שלושת הזוכים במקומות הראשונים. עוד מעט אזכה לשמוע את הכרוז מכריז ברמקולים הענקיים על " דניאל קרן פרום יזראל, תל-אביב" אניף את הידיים לצדדים ואחצה את קו הסיום בסערת רגשות. תשישות גדולה תיפול עלי בבת אחת.

בחצות הלילה, המועד הרשמי של סיום התחרות, אחרונת המתחרות האוסטרית מנואלה רזניק עושה את דרכה בעקשנות ובהתמדה לעבר קו הסיום, לאחר 17 שעות של שחייה, רכיבה וריצה. למעלה מארבע מאות משתתפים נשרו, נשברו או נפצעו, או שאופניהם בגדו בהם. היא ממשיכה. הרגעים האלה מרגשים עוד יותר מהאופוריה שקיבלה את פני המנצחים: קהל של אלפים, שחיכה לה עד השעה הזאת, מעודד אותה לאורך מאות המטרים האחרונים של המרתון. בחצות ושמונה דקות היא תחצה את קו הסיום לקול מחיאות הכפיים וקריאות העידוד החמות. את המדליה שעליה חרוטות המילים “ Ironman Finisher ", שקיבלו 1400 המסיימים לפניה, היא לא תקבל, שכן סיימה את התחרות לאחר המועד הקשוח של סיומה, אבל את זכר הקריאות הרמות של שמה לאורם של זיקוקי הדינור המתפוצצים בשמים השחורים מעליה, לא תישכח לעולם.

 

הכתבה מוקדשת לזכרו של אלי רובינוביץ', שנדרס למוות על אופניו, כשהתאמן לתחרות האיירונמן.

............................................................................................................................................................

באדיבות המגזין "מסע אחר"


 מאמר  |  וידאו  |  גלריה 


 


 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן