מרתון ניו יורק

 מאמר  |  וידאו  | גלריה

הכל התחיל בבוקר יום ראשון, בניו יורק לפני 87 אלף קילומטרים והרבה זוגות נעליים. בבוקר שמשי וקר נקלעתי לסנטרל פארק של מנהטן, וכמו שאני יודע היום, לקילומטר הארבעים של מרתון ניו- יורק. אלפי אנשים עמדו בצידי השביל החוצה את הפארק מצפון לדרום וחיכו להגעת ראשוני המתחרים. האווירה הייתה מחשמלת ושמחה. ילד בן ארבע עמד עם שלט "אנחנו אוהבים אותך" שהחזיק לכבוד אבא שלו, אשה כבת שישים עמדה עם בקבוק משקה אנרגיה שהכינה לבעלה שעומד להשלים את המרתון הראשון שלו בגיל ששים ושתיים וקבוצת כבאים, במדיהם חיכו לחברי היחידה שלהם בעצבנות ובהתרגשות רבה.

ואז, כבר מרחוק, נשמעו מחיאות הכפיים, קריאות העידוד למתחרה הראשון. בחור כבן שלושים דחף את כסא הגלגלים שלו במרץ כשמאחוריו עוד שני צעירים חסונים על כסאות גלגלים דולקים אחריו. בהדרגה, בקצב התקדמותם של המתחרים, התקרבו קריאות העידוד לאזור בו עמדתי וגל התרגשות עצום סחף אותי למראה הנחישות וכוח הרצון הטמונים במתחרים הקוראים תגר על מגבלות הגוף שלהם. צמרמורת עברה בכל גופי ובשאר הצופים והמעודדים שהיו עדים למאמץ ההרואי. במחיאות הכפיים וקריאות עידוד ניסינו להפיח גם אנחנו מעט אנרגיה ועידוד באלה שהיו כל כך זקוקים לה. על אף הקושי העצום שניכר היה על פני המתחרים ועל אף הטרגיות שבהיות המתחרים על כסאות גלגלים האווירה הייתה אווירה של שמחה, של התגברות על קושי, של תקווה ושל ניצחון.

מאז עברתי בריצה הרבה קילומטרים של אושר, שמחה, עייפות, כאב, התרגשות וסיפוק.
קילומטרים רבים בנופי הבראשית הקפואים של אנטרקטיקה, בתופת הרותחת של הסהרה, בהרים הירוקים של סקוטלנד, בהרי האלפים של ניו- זילנד, בצינה הנעימה של הרי ירושלים, לאורך הירקון בתל אביב, בלונדון ובמקסיקו, בהונגריה ובאיסלנד וכמובן בצילם של גורדי השחקים של ניו-יורק ובשבילים המוכרים של סנטרל פארק.

חוויות הריצה נחקקו בהווייתי, מכל מרתון נחרט משהו בתודעה, התווסף נדבך למאגר הזיכרון, התחדדה תובנה או התעורר געגוע. הריצה במרחבי הקרח הקפואים של אנטרקטיקה לצידם של פינגווינים מהדסים בסגנון צ'ארלי צ'פליני חידדו את היעדרו של אלוהים בכלל ואת היעדרו של אלוהי העברים בפרט. מה לאלוהינו המדברי, המורגל בחום הר סיני והשרב הארצישראלי עם אנטרקטיקה. בריצה במעלה הקרחון הלבן בטמפרטורות שמתחת לאפס לא יגיח שום אלוהים בסנדלים תנכיות, גלבייה ובזקן ארוך, מקסימום פייה נורווגית המורגלת בחשכת ובצינת הקוטב. אנטרקטיקה היא מקום חילוני, שבטרם המצאת האלוהים, מקום שאלוהים לא מתחבר אליו. יופי והדר בראשיתי, נטול אלוהות, נטול שכר ועונש, נטול עולם הבא.
לעומתו מרתון הסהרה, רחוק אמנם ממצרים אבל בשוליו של אותו מדבר גדול. והנה דווקא שם, ביום שבו חצינו 80 קילומטר של דיונות חול בטמפרטורות של 55 מעלות לא היה זה אלוהים שנגלה אליי אלא, למרבה ההפתעה, דווקא הנסיך הקטן שליווה אותי, שמר עליי ועודד אותי ברגעים שבו כלו משאבי הגוף והידלדלו כוחות הנפש.
אבל לא רק חזיונות ומראות תעתועים, תובנות ומחשבות. לפעמים זו המציאות שמכה בעוז שאי אפשר להימלט ממנו גם אם נרוץ מהר. לפעמים זו ההוויה שמכריחה גם את האטומים ביותר להיות קשוב להווה, לכאן ולעכשיו. ליפי הטבע שלא מותיר לך ברירה אלא להכיר בו. כך ביפן במטע עצי דובדבן כששלכת של עלים לבנים מצפים את השביל שרצתי בו כמו ענני נוצה, כך במרתון ניו יורק בקטע הכניסה למנהטן כשקו הרקיע של העיר נפרש מולנו על שורת גורדי שחקיו המרשימים וכך גם פירנצה, פראג, וינה, ברצלונה ולונדון שצעד אחר צעד, קילומטר אחרי קילומטר, פורשות בפניי את שכיות החמדה הארכיטקטוניות שלהן.  

ולא רק לבד. גם עם חברים, שותפים לריצה, שותפים לדרך, שותפים לסוד.  בניגוד לציווי המפורש, "של נעליך מעל רגליך" נעלו אותם וצאו מהבית. באיטיות, בזהירות ובהתמדה התחילו לרוץ. ממש מעבר לפינה תגלו עולם חדש, עולם עשיר ויפה שבו אין עושר ועוני, מעמדות ועוולות. עולם פשוט שבו כל מה שצריך לעשות זה להעביר את הגוף בריצה ממקום למקום בזהירות ובהתחשבות תוך הקשבה לסביבה ולעצמכם.


 מאמר  |  וידאו  | גלריה


 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן